קיראו כאן על הביקור במועדון צ׳סטר Chester FC, מהליגה החמישית באנגליה, במשחק ״הדרבי שמעבר לגבול״ נגד רקסהם Wrexham שהתקיים בדווה סטדיום Deva Stadium, צ׳סטר.
תכירו:
תאריך הביקור 19.4.14, שבת, 12:00
שם הקבוצה Chester FC
כינוי The Blues, The Seals
תאריך הקמה 2010 (לאחר פירוק קבוצת Chester City FC)
איצטדיון Deva Stadium, Chester, תכולה 5,376
ליגה ומיקום (ביום הביקור) Conference National (ליגה חמישית) מקום 19/24
אתר רשמי | ערך בויקיפדיה
הביקור שלנו
לשערים הכחולים כהים של ה-Deva Stadium הגענו בערך בשעה 11:30, כאשר המשחק אמור היה להתחיל כחצי שעה אחר כך. הגענו בתקווה עזה להשיג כרטיסים למשחק, למרות שלא ניתן היה להזמין כרטיסים מראש דרך האינטרנט, ולמרות האיסור המפורש מהמשטרה למכור כרטיסים ביום המשחק. סדרן מדושן וורוד עטוף בניילון נצמד בצבע צהוב זוהר שאל אותנו למעשינו שם, ואנו הצגנו עצמנו כמי שבאנו במיוחד מישראל לראות את המשחק הזה. מסרנו גם כי דיברנו קודם לכן עם David Riche, מנהל השיווק של המועדון. הסדרן הפנה אותנו פנימה להמשך המתנה במגרש החנייה. מילומולים בקשר וקטעי פרצופים מאוכזבים מצידו גרמו לנו להבין שזה כנראה הולך להיות קשה ממה שציפינו… עד כמה זה היה קשה, תוכלו לקרוא כאן בפוסט שנכתב לפני הנסיעה.
בינתיים, בעת ההמתנה ברכב צילמנו מבחוץ את האיצדיון היפה, העטוף בפח גלי כחול. יכולנו לשמוע את שירת אוהדי שתי הקבוצות הישובים כבר בפנים. הרגשנו את המתח העצום שיש במשחק הזה הרחק בפנים בין הקירות הכחולים. היינו מוכנים לעשות הכל כדי להיות שם באותו הרגע. מול רכבנו היו ממוקמים השוטרים שהיו אחראים על אבטחת האירוע המורכב הזה, לבושים בסרבלים צהובים זוהרים. היה ים של צהוב מול עינינו. יותר שוטרים מאוהדים. בין כמה חוליות של שוטרים זוטרים, בלט שוטר מצוייד באלות, נשק ואזיקים, שהחזיק בידיו מצלמת וידאו כנשקו העיקרי. הרובוקופ הזה היה מי שמצלם את ההתפרעויות ודואג לזהות את האחראים ולקפלם באלימות מתונה לתוך הניידת הקרובה. תוך כדי גילוי העובדה שרוחבו של השוטר עלה על גובהו, החל הרובוט האנושי להתקדם לרכבנו, ותוך כדי הזדהות בשמו, תחב את ראשו לתוך הרכב ושאל מדוע אנו מצלמים אותו. הסברנו לו שלא אותו אנו מצלמים, אלא את קירות האיצטדיון, והוא עזב אותנו לרווחת כולם בשקט.
המשכנו להמתין ברכב עוד כמה דקות בעוד הסדרן מקרקר סביבנו, ומנסה להשיג את אדון ריץ' הנכבד שבושש לבוא. לאחר מספר דקות, מסר לנו הסדרן בצער כי לא נמצאה דרך להכניס אותנו פנימה למרות שנוסו כל הדרכים האפשריות. כבר התחלנו לעבוד על ניאום חוצב הלהבות הבא, או להתחיל להציע לבחור מנת צ'יפס גדולה,אבל אז, קירקור נוסף עלה במכשיר הקשר של הסדרן. הוא פנה הצידה כדי שלא נאזין, וחזר אלינו עם הבשורה שאושר לנו לקנות כרטיסים בקופה. עד היום אנחנו לא יודעים איך העניין הסתדר, אבל גם סינדרלה בזמנו לא בדיוק הבינה איך העכברים הופכים לעגלונים ונוהגים בכרכרת דלעת, וזה בסדר. השארנו את הרכב באנגליה (במגרש החנייה), וצעדנו לעבר הקופות הנמצאות במדינה אחרת (ווילס). כן – את המשפט הזה אפשר להגיד רק על האיצטדיון של צ'סטר שנמצא בדיוק על הגבול הגיאוגרפי בין שתי המדינות החברות בחבר העמים הבריטי. האיצטדיון של הבלוז שהתרומם מעלינו הכיל 5,376 מקומות, שכולם היו מלאים, וזה גם נשמע כך. את הכרטיסים למשחק קנינו ב 14 פאונד, ורצנו בצרחות איימים לעבר יציע העמידה שהמתין לנו. לאחר שעקפנו קבוצות שלמות של חוליגנים שלא האמינו למראה עיניהם, עברנו את הבדיקות הביטחוניות הכבדות שבכניסה, וצעדנו לעבר הרעש.
ובאותו רגע המשחק נפתח… האוהדים של צ'סטר ורקסהאם היו בטירוף. עשן כחול סמיך עשה דרכו אלינו על כנפי הרוח שנשאה אותו מאחד היציעים הסמוכים. עברנו במנהרה המובילה ליציע, והאוירה היתה מחשמלת. מולנו השחקנים רצים על המגרש: שחקני צ'סטר בכחול לבן ושחקני רקסהאם באדום. סביבנו קרביו של הר געש שכל רגע עומד להתפרץ. פנינו שמאלה במעבר, והבטנו מעלה ולאחור לעבר כל אוהדי צ'סטר שהיו שכנינו ליציע. כולם ניראו כאילו שהנישואים בתוך המשפחה הם חלק שבשגרה כאן. כולם מעוטי שיניים, מרוטי שיער, ורודי עור וקשי יום. אבל כולם היו עם אש בעיניים כאשר ראו את עלובי החיים מבחינתם על כר הדשא – האורחים מרקסהאם.
על היריבות ארוכת השנים בין המועדונים תוכלו לקרוא כאן, אבל להיות חלק מהמאורע הזה – זה משהו שלא יוצא לחוות כל יום. התמקמנו הרחק הרחק באחד מקצוות היציע כדי לא לבלוט יותר מדי בין האנשים שפוטנציאל ההצתה שלהם שואף לאפס, ועמדנו חמשתנו על מדרגות הטרסה. היה זה יום בהיר וחמים והראות היתה נהדרת. גם שעת הצהריים הוסיפה לאוירה הקייצית, והכל היה במקום, חוץ מרמת הכדורגל. עדיין לא התאוששנו מהתיקו 0 של סטוקפורט אתמול, והנה שוב אנו חוזים במשחק פחדני, עם מעט מאוד מצבי הבקעה, והרבה יותר מדי כדורים ארוכים ללא כתובת. החלק המעניין יותר מהמשחק התרחש דווקא מאחורינו ולא היה קשור לכדורגל – בקרב הקהל המקומי שלא הפסיק לקלל את אוהדי ושחקני רקסהאם בקללות ספרותיות כמו: Donkeys, Sheep Sahggers והנפוצה ביותר: Shit. קללה זו הוגשה במספר וריאציות כגון השיר …You'rs shit and you know you are… (בקצב Go West של הפט-שופ-בויז), וצעקות קצובות וחזרתיות על התואר עוד ועוד: Shit! Shit! Shit! Shit! גם גדוד השוטרים שהיה מפוזר בארבעת דפנות המגרש זכה לקללות נכבדות. בכל פעם שהיה חשש לשער לאחת הקבוצות, פרשו השוטרים את כוחותיהם לרוחב היציעים עם הפנים לאוהדים, דבר שחימם עוד יותר את האוירה. הצטערנו על כך שלא הקשבנו קצת יותר בישעורי האנגלית בתיכון ושלא בדיוק הבנו את הפעלים והתארים להם זכתה שוטרת גבוהה ונאה שעמדה שם.
המשחק המשיך והדקות חלפו, ושום איום ממשי על אף אחד מהשערים לא נירשם. צ'סטר היו זקוקים נואשות לכל נקודה בגלל מצבם הלא נוח בתחתית הליגה החמישית. ציפינו מהם לתקוף גלים גלים, אך כנראה הפחד מלספוג גבר על הרצון לכבוש. רקסהאם היו קצת יותר בטוחים במעלה הטבלה וגם ניראו כך על המגרש: עשה רושם שצ'סטר הם האמוציונאליים, הפחות מאורגנים, היותר יצירתיים ואילו רקסהם יותר מאומנים כקבוצה ויותר ממושמעים טקטית. אחחח כמה שהתפללנו לגול… אך הפלא הנדיר לא קרה, וגם המשחק הזה נגמר ב 0:0. כבר חשבנו שלא נראה אף גול במסע הזה, ולפנינו עוד שני משחקים…
לאחר שריקת הסיום, עשינו את צעדינו עם גל האוהדים הראשון החוצה מהאיצטדיון. פנינו למשרדי המועדון, ולחנות המזכרות כדי להשאיר את חותמנו במקום. חנות המזכרות היתה מלאה כמעט עד אפס מקום כמקובל אחרי משחקים (כן, גם בשלהי העונה). חיפשנו חולצות בית לקנות למזכרת, אך מסתבר שלקראת סוף העונה מלאי חולצות הרפליקה נגמר, וקשה מאוד להשיג כאלה במידות הנפוצות. כעת, הגיע תורו של דיויד ריץ' מנהל השיווק של המועדון לקבל את הפלאק:
נכנסו כולנו בשערי דלתות עץ גדולות ויידענו את העומדים שם על בואנו. אחד מהם הלך לקרוא לדיויד העסוק. דיויד יצא אלינו בחיוך מזוייף שהסתיר את מחשבותיו האמיתיות עלינו: “מי אלה, ומה הם רוצים ממני עכשיו?”.עמדנו שם אנחנו והוא, בלובי המועדון, במרכזו של שטיח כחול גדול, כאשר לוגו האריה הכחול של צ'סטר מודבק על אחד הקירות. מעל דלתות לבנות גדולות ניצב שלט נוסף: Welcome to Chester FC. דיויד, בחור צעיר ונמרץ כך נראה, חמוש בחליפה טובה ועניבה כמובן, התנצל על כך שלא יוכל להיות עימנו זמן רב. עליו היה להכריז על השחקן המצטיין של המשחק. בלית ברירה קיצרנו למינימום את טקס הענקת הפלאק. דיויד קיבל אותו לידיו בתודה, ושלף בתמורה מכיס חליפתו כרטיס ביקור. סתם ככה, שנהיה בקשר. לאחר כמה מילות תודה וכבוד הוא פרש חזרה לעיסוקיו, ואנחנו עזבנו את המקום בידיעה כי עוד מועדון זכה לקבלת הפנים של הסינדרלות. כבוד!
