בין שכונת לייטון במזרח העני של לונדון, לשכונת ברנטפורד במערב האמיד – פעורה תהום בכל הקשור למציאות החיים היומיומית. אולם אדם שהיה נקלע, כמוני העונה, לשני מפגשים בין קבוצות הכדורגל של השכונות לא היה חש בהבדלים.
בכדורגל כמו כדורגל, בהיותו משחק העם, מאחד ומטשטש. למעשה, מבין שני המגרשים דווקא ה Matchroom של לייטון הוא המשופץ ומחודש יותר, בעוד ה Griffin Park של ברנטפורד עומד כתזכורת חיה לזמנים נושנים. יש שיגידו מתקן מיושן ואנכרוניסטי ויש שימצצו ממנו כל פיסת נוסטלגיה או יפליגו בדמיונם עשרות שנים לאחור בחיוך ויאמרו שכולו מזיע אופי.
ככל שיורדים בליגות והמועדונים נהיים קטנים יותר כשמגרשיהם נטועים עדיין בתוך שכונות מגורים שאותם המועדון מייצג, מזהים את המכנה המשותף. בין אם שכונה אמידה או עשירה, הקהילתיות מדברת. אוהדים הולכים למגרש מבתים ולא יוצאים מחניות של רכבים, הפאבים הצמודים למגרש הם מועדוני חברים בהם אוהדים נפגשים גם באמצע השבוע ובמקרים רבים הם אף חלק ממבני המועדון. ההיכרות בין האנשים, מהנהלה לאוהדים לסדרנים לקופאים לכל מה שזז, מובנית וארוכת שנים.
בדגנהאם – מועדון לונדוני קטן וצנוע – אספתי את הכרטיס שהוזמן מהפאב של מועדון החברים, מי שמסרה לי אותו הייתה הברמנית. בלוטון למשל, היו אלה מתנדבות בגמלאות שאיישו את ביתן החלוקה. בכל מועדון שמייצג שכונה או עיר קטנה – הקהילה היא המועדון והמועדון הוא הקהילה – ומאז תחייתה של AFC Wimbledon כמועדון אוהדים, מעורבות האוהדים הולכת וגוברת, אם בשגרה ואם בהתנהלות המועדונים. אגב, מעורבות כזו מחלחלת גם למועדונים גדולים יותר כמו סוונסי וצ'רלטון.
לא קלים הם החיים במועדון קטן וקהילתי. התהליך שעבר על הכדורגל באנגליה מאז החל עידן הפרמייר ליג השפיע עמוקות על הליגות התחתונות ולא דווקא לטובה. כניסת הכסף לא חלחלה מטה כפי שציפו, והתחייבויות שלקחו עליהם בעלי קבוצות בנסיון להתקרב לכסף הגדול יותר שמגיע עם עלית ליגה במקביל לקריסת חוזי הטלויזיה של הליגות התחתונות לפני מספר שנים, גרמה למצב בו מספר גדל והולך של מועדונים פשטו רגל.
בעידן התקשורתי והשיווקי של עשרים השנה האחרונות קשה גם באנגליה בה נאמנות למועדון מקומי חזקה ועוברת מדור לדור, לשמור על זליגת הדור הצעיר לאהדה של קבוצות הצמרת של הפרמייר ליג. לייטון וברנטפורד מתמודדות לא רק על עליה לצ'מפיונשיפ, אלא גם ובעיקר עם שמירה על בסיס האוהדים. לייטון מוקפת ממערב ע"י טוטנהאם ומדרום ע"י ווסטהאם, וברנטפורד צמודה ללא פחות משלוש קבוצות:צ'לסי, פולהאם וק.פ.ר. המצב הזה מביא ליצירתיות כמו השכרת הגג של גריפין פארק לפרסום מכיוון שהוא נמצא במסלול הנחיתה והמראה של מטוסים רבים מהית'רו, או לצעדי ייאוש כמו הקמפיין של יו"ר לייטון על הסבת האצטדיון המקומי לאיצטדיון אולימפי.מה כבר יש למועדון הזה לחפש בתיאטרון חלומות בן כ-55,000 מושבים?הוא הסביר את הקמפייןשיצא משליטה והפנה את דעת הקהל נגדו,בפחד שווסטהאם תחלק כרטיסים בחינם לילדי השכונה על מנת למלא את תכולת האצטדיון המשופץ שלהם.
הבעיה היא שמכיוון שאין מקורות הכנסה רחבים, מחירי הכרטיסים נשארים גבוהים ואינם מתאימים למתקנים או לרמת הקבוצות. גם ברנטפורד לא אדישה למצב. בשל העובדה שביתה הותיק מיושן ומוקף בבתי מגורים, היא תחל בקרוב בבניית אצטדיון חדש וגדול. אני בספק אם תוכל למלא את כולו. מה שכן – האיצטדיון החדש משולב בשיקום אזור ושילוב הקהילה – וזה יפה!
הדרך לשרוד עוברת בנסיון לגדול ולצמוח, דרך קירוב הקהילה, דרך שילוב עסקים מקומיים והדגשת גאווה מקומית. מועדונים רבים משפצים ומרחיבים את המתקנים, אל אף שלא חסרים גם מועדונים שמתקשים במדינה בה מועצות מקומיות ועיריות לא מעטות אינן מתלהבות ממהלכים שכאלה, בשל העובדה שהאצטדיונים נטועים בתוך שכונות. כניסת ה FFP לכדורגל האנגלי יחד עם קריסת אימפריות תוביל בשאיפה למצב בו מועדונים לא יקפצו מעל הפופיק ולא ניתקל עוד במקרים כמו דרלינגטון, שקרסה וקמה מחדש בליגה מחוזית, והפכה לשם מותג לכל מה שנוגע לתקומה מחדש אחרי התרסקות כלכלית: (Do a Darlington).
בספטמבר, בשיאה, ניצחה לייטון בברנטפורד. בחודש שעבר גמלה ברנטפורד והמשיכה את תנופתה כשניצחה בחוץ בדרך להבטיח עלית ליגה. בשני המשחקים נכח קהל שיא והם שודרו בשידור חי, שתי הקבוצות משחקות בצבעים דומים באווירה משפחתית, זר לו נקלע למגרשיהן לא היה מרגיש שאחת נטועה במערב והשניה במזרח.