קיראו כאן על הביקור במועדון סטוקפורט קאונטי Stockport County, מהליגה השישית באנגליה, במשחק נגד אלטרניצ׳האם Altrincham שהתקיים באג׳לי פארק Edgeley Park, סטוקפורט.
תכירו:
תאריך הביקור 18.4.14, שישי, 19:45
שם הקבוצה Stockport County AFC
כינוי The Hatters
תאריך הקמה 1883 (בתור Heaton Norris Rovers)
איצטדיון Edgeley Park, Stockport, תכולה 10,841
ליגה ומיקום (ביום הביקור) Conference North (ליגה שישית) 16/22
אתר רשמי | ערך בויקיפדיה
הביקור שלנו
סטוקפורט, פרבר השינה המנומנם של מנצ'סטר הגדולה מתהדר בנוף עירוני אנגלי טיפוסי: בתים נמוכי קומה, גינות ירוקות, ובדרך כלל גם רחובות הומי אדם וחנויות לרוב. ביום הגיענו לעיר נחגג באנגליה האיסטר (פסחא) ולצערנו זכינו לטעום מעט מאוד מההווי היום יומי של העיר על כל חנויותיה מרכזי קניותיה ומקומות הבילוי שלה. לאחר התארגנות קצרה במלון הסביר בהחלט שלנו, פנינו לביקור במועדון ולאחר מכן להתערבב באוכלוסיה המקומית.
ה-Edgely Park – האיצטדיון הקשיש של מועדון סטוקפורט קאונטי נח לו בשלווה אינסופית בין בתי אחת השכונות של העיר. רק רחוב אחד מפריד בין חומותיו לדלתות הכניסה לבתיהם של השכנים ממול. שלט גדול ופשוט קיבל את פנינו בדופן הצידית של המועדון הפונה לאותם בתים בו נכתב באותיות גדולות: Stockport County AFC. השכנים הגרים אל מול האיצטדיון, שהם לא מטובי בניה של העיר, רווי אלכוהול, ישובים להם במרפסות הקטנות שלהם, מצויידים בסבתא זקנה ובתינוק שיכור לבן ובכיין, הביטו על האורחים המוזרים שמתלהבים מהפלא האדריכלי שמולם. מילמולים באנגלית שיכורית נזרקו לחלל הסימטה, וזכו מאיתנו לחיוכים סתמיים. כך צעדנו חמישתנו לקראת מגרש החניה, בה מוקמה הכניסה הראשית לאיצטדיון. הרומנטיקה הייתה בשיאה כאשר השמש החלה לשקוע, וקרניים אחרונות של אור בריטי נשברו להן על הקירות הגבוהים של האיצטדיון ועל בתי האבן הקשוחים שמולו.
מגרש החנייה היה ריק באותה שעה, מכיוון שהמשחק אמור היה להתחיל ב 19:45, והשעה הייתה רק 17:00. נכנסנו בהתרגשות רבה בשערי חנות המזכרות הפתוחה, והתחלנו בביקור הראשון שלנו למסע. ביקשנו לפגוש את Chris Jolley, מנהל הפרסום של המועדון. אחת המוכרות שניראו הכי מקומיות שרק אפשר, פנתה לחדר צדדי, ולאחר כמה שניות צץ אחריה כריס, בחור גבוה ומסודר, לבוש חליפה ועניבה כיאה לבעל תפקיד במועדון כדורגל. הוא פנה אלינו בהבנה שאנו אלו שיצרנו עימו קשר מספר שבועות קודם לכן. לאחר הקדמה רשמית קצרה, שנענתה במבטא שעד היום לא הבנו), הכיר לנו כריס את דן – צלם הבית של המועדון. דן היה בחור צעיר וסימפטי, שליווה אותנו בסיור בתוך תוכי המועדון. דן לקח את תפקידו החדש ברצינות רבה, ושמח להכיר לנו את מסדרונותיו של האדג'לי פארק הוותיק. התחלנו במסדרון ארוך שהיה צבוע חציו לבן חציו כחול, המעוטר בשחקני העבר החיים וברי המינן של המועדון. הם קיבלו קיר של כבוד מעוטר בתמונתם מימי הזוהר, מלווה בהסבר קצר. תמונות רבות קישטו את הקיר הזה, אך לתמונה אחת שמנו לב במיוחד: תמונתו של אנדי שבשנקו האגדי, חלוץ נבחרת אוקראינה, מצולם עם חולצת המועדון. מעניין באיזו אמטלה הסכים הכוכב לחלטר בפרעות כזו…
המסדרון הארוך הסתיים ברחבה גדולה ממנה עלו מדרגות ליציעים העליונים ולקפיטריות, וממנה יש גישה ליציעים הקרובים לדשא. כר הדשא הירוק הזוהר נראה מצויין, ונראה שגם הוא מחכה לעוד שעתיים לבעיטת הפתיחה. דן התחיל בתפיקדו כמדריך הקבוצה והסביר לנו שלוח התוצאות הפרימיטיבי המביט עלינו מגבוה היה שייך לפני 25 שנה לבלקבורן רוברס וכי הוא נרכש מהם לאחר שהאחרונים החליטו לרכוש אחד טוב יותר… עוד הוסיף דן כי היציע ממנו צץ לוח התוצאות הישן נושן נקרא "יציע הרכבת". היציע משמש את אוהדי הקבוצות האורחות, ונקרא כך משום שמעבר לחומותיו עובר קו רכבת מסע. בימי עבר היו נהגי הקטרים (שהיו איכשהו מתואמים עם בעלי הקבוצה) צופרים בקולי קולות ומפזרים עשן רב בתזמון מושלם כשחלפו על פני היציע כדי להציק לכל היושבים בו. פשוט רעיון נהדר. עלינו על כר הדשא והסתכלנו סביב. צילמנו כל מילימטר שם במרכז עיגול האמצע, והרגשנו איך סף ההתרגשות עולה. שאלנו את דן היכן כדאי לנו לשבת בעת המשחק, והוא אמר שביציע הגבוה שמאחורי אחד השערים האוירה הכי טובה, אך רואים הכי טוב מן הסתם מהיציעים הממוקמים לצידי קוי האורך של המגרש.
המשכנו בסיור. ירדנו מכר הדשא ונכנסנו למסדרון נוסף שהכיל את חדרי ההלבשה של השחקנים, המקלחות, חדרי ההכנה של השופטים וחדרו של המנג'ר –Alan Lord. אלן פתח את דלת חדר ההלבשה של השחקנים ברגע שהגענו אליה, ודן הציג אותו בפנינו. אלן נראה שמאוד התלהב מרעיון הביקור והתלווה אלינו להמשך הסיור. התכנסנו כולנו יחד בחדר ההלבשה, ושם, תחת מדי המשחק המדוגמים על קולבים, בקבוקי מים וחטיפי אנרגיה, היה אחד מרגעי השיא של הביקור. הרגשנו שאנו עמוק עמוק בקודש הקודשים של המועדון הענק הזה, וכי המארחים רוכשים לנו כבוד רב מעצם היותנו כאן. אפילו את הלוח הטקטי המשורטט לפי תכנית המשחק של היום בערב וצפן בחובו את סוד המשחק הסטוקפורטי – לא הסתירו בפנינו…
ביציאה מחדר ההלבשה, פנינו לחדרו של המנג'ר כדי להעניק לו כלאחר כבוד את הפלאק שלנו. ירדנו חצי קומה למטה מהמסדרון הראשי, ודרך שתי דלתות כבדות, מדרגות מימי הביניים והרגשת מחנק קלה מהחום ששרר שם – הענקנו בטקס קצר את הפלאק הראשון למסע. המנג'ר אלן התרגש לשמע ציטוטו של בילי שנקלי החרוט על הפלאק באותיות כחולות והצטלם בסבלנות ובשמחה תוך כדי הבטחה שהפלאק יעלה עימו למשחק של היום בערב. עוד הבטיח שכשסטוקפורט יבקיעו, (אם יבקיעו) לנשק את הפלאק ועוד לעשות זאת בהפגנתיות אל מול היציע בו נשב – שנראה ונתכבד. האירוע הוגדר בהצלחה רבה לכל המשתתפים והנוכחים בחדר. עזבנו את חדרו של אלן ופנינו מעלה חזרה לכיוון חנות המזכרות.
לאחר קניה מכובדת שכללה צעיפים, חולצות, סיכות כובעים ושאר מזכרות, עזבנו את פרצופיהם ההמומים של המוכרות בחנות (שלא זכו לקנייה כזו מימיהן), ופנינו לשתות דבר-מה בעל ערך אלכוהולי בפאבים הסמוכים. חיפושינו אחר ארוחה קלה של סטייק או המבורגר עלו בתוהו בגלל החג, ומצאנו עצמנו מתפשרים בהחלט על בירה ללא שתייה בפאב (שאגב, יש להגיד POOB) ההומה (והיחיד כמעט) שהיה פתוח באותו הערב. אוהדים מקומיים ואורחים התערבבו להם תוך כדי שתיה לשוכרה בעמידה במרפסת המוזנחת של ה POOB ההוא. שתינו בכיף את הפיינט הראשון שלנו לאותו הערב. את הפיינט השני העברנו בסמוך לפאב נוסף אליו צעדנו כמאתיים מטרים משם, POOB שהכיל יותר אוהדים אורחים מאולטרנהם מאשר מקומיים – ואת זה היה ניתן לראות בגלל הצבע האדום ששלט בבגדיהם. הפיינט השלישי התחלק במורדות ביטננו באופן חופשי יותר יחד עם פיצה ממזללתו של חסדי אומות העולם MUSTAFA, שעשה דווקא פיצה לא רעה בכלל, ועשה גם קופה לא רעה בכלל עקב החלטתו לפתוח את העסק גם בחג, מטר ממקבץ האוהדים ההולך ומתגבר בחוץ. את דקות השפיות הבאות העברנו בהימור בן 30 פאונד על ניצחון של סטוקפורט בסניף William Hill הקרוב. שיטת ההימור די הצחיקה אותנו שכן ההימור נכתב מפורשות על נייר, והנייר מצולם והוא למעשה הקבלה על ההימור והתשלום. על הנייר היה כתוב: Stockport Wins 23@10 (סטוקפורט תנצח ביחס של 23:10) והרווח עשוי היה להיות נאה אם הם אכן היו מנצחים… בצעידה המלווה בפחית הפיינט הרביעי של Fosters, שמנו פעמינו חזרה לאיצטדיון. האיזור היה מלא אנשים הפעם, להבדיל מהשממה ששררה בו רק לפני שעתיים. המתנו בחוץ לכרטיסים החינמיים שקיבלנו בתודה מכריס, ונכנסו בשערי האיצטדיון המתמלא. האוירה היתה שונה לגמרי, והתחלנו להרגיש שוב את המתח. התמקמנו ביציע הכבוד, אי שם במעלה קוי הרוחב של המגרש, ומשם צפינו בקהל שהלך ומילא את האדג'לי. שירי האוהדים, ניפנוף הדגלים והצעיפים, ושירי האוהדים האורחים שנשמעו מרוחקים מהצד השני של המגרש סחפו את כולנו לאוירת טירוף, וכמובן שהוסיפו לזה המאה פאונדים שהתפללנו להרוויח במקרה ניצחון ביתי.
המשחק של אותו יום הפגיש שתי קבוצות, שקיוו להשיג ניצחון, כל אחת מסביבותיה היא. אולטרנהאם, האורחת, היתה ממוקמת ערב המשחק במקום השלישי בליגה, והיתה חייבת ניצחון כדי להצמד ל Telford ול- North Ferriby United הממקומות ראשונה ושניה בהתאמה. האדומים ניראו מחוברים יותר עוד בשלב החימום, מולם בכחול, ה-Hatters, הכובענים של סטוקפורט, שניראו קבוצה צעירה, המאוגדת בעיקר סביב מספר 8, שחקן מנוסה מאוד ששיחק במרכז הקישור, שדאג לכוון, להעיר לצעוק ולקלל את השחקנים הצעירים המתלמדים בקבוצתו. סטוקפורט היו ממוקמים ערב המשחק במקום ה-16, ורצו יותר מכל להפריע למאבקי העליה של היריבים באדום. המשחק החל. שתי הקבוצות לא הרשימו במיוחד, והיה זה למען האמת, המשחק החלש ביותר שראינו עד עתה. אולטרנהאם לחצו במשך רוב זמן המשחק, כי היה זה להם משחק חשוב מאוד, אך הגנת הכחולים לא התרשמה, ולא ספגה. האנגלים הוכיחו לנו שוב ושוב שהטקטיקה הנפוצה היא: "בעט כדור למעלה ונראה מה יהיה…” וכך התנהל רוב המשחק: ללא מסירה אחת חכמה פנימה ללא דאבל פאס, ללא תחכום, הפתעות, שינויי כיוון, וכמעט ללא בעיטות מרחוק. רק מסירות ארוכות, ריצות אמוק ללא הפסק, קרנות רבות, נגיחות, תיקולים חזקים ויותר מכל – הסתמכות על טעויות היריב.
במשך כל המחצית הראשונה ישבו מאחורינו כמה צעירים שיכורים שבמהלך כל נגיעה של מספר 8 של סטוקפורט (שהיה שחקן שחור), צעקו לו: Come on Mokey! אנחנו עדיין לא סגורים אם הם נהגו לצחוק על אותו שחקן ולצעוק לו הערות גזעניות, או שפשוט ביטאו את שמו השחקן: Adriano Moke ולא התכוונו לפגוע בו. אנחנו ניתן להם קרדיט, ונחשוב שהם עודדו אותו. הגדילו לעשות החברים, כשבכל בעיטה חופשית, צעק אחד מהם שם של אדם כלשהו: Allen Dickson, בעוד כל השאר מתפקעים מצחוק. כאן אנחנו מרשים לעצמנו להמר שמדובר בירידה על הנער הפחות מקובל בשכבה, ושהם נושאים את שמו ללעג. אבל מה 'כפת לנו? אחנו נהנינו מכל רגע. המשחק הסתיים בתיקו 0 משמים מרגיז ומאכזב. המנג'ר שלא עשה חילופים עד הרגעים האחרונים ממש, נראה שהיה מרוצה מהתוצאה, ואם לו זה מתאים אז מי אנחנו כי נלין? יצאנו מהאיצטדיון יחד עם כל הקהל הרב שצפה גם הוא בשיעמומון הזה, והתפזרנו גם אנחנו לרכבנו, מלאי חוויות תמונות וסיפורים לספר לכי מי שרק ירצה לדעת איך זה להיות נוכח במשחק ליגה שישית באנגליה.
