קיראו כאן על הביקור במועדון סאליהל מורס Solihull Moors מהליגה החמישית באנגליה, באיצטדיונה הביתי דמסון פארק Damson Park, סאליהל.
איפה זה:
מגרש החנייה העמוס, הבוצי והסלול למחיצה קידם את פנינו בבואנו לבקר את מועדון הכדורגל של סאליהל מורס מהליגה החמישית, שמייצג את הפרבר הסואן (מעל 250,000 איש) הממוקם לו אי שם בין ברמינגהאם ממערב וקובנטרי ממזרח – בואך מרכז אנגליה. בקצה רחבת החנייה הסגירו שלטי הכחול צהוב שממש כאן נמצא מועדון הכדורגל שרוב אוהדיו הם בעצם אוהדי קבוצות אחרות ומוצלחות יותר מהסביבה.
את פנינו ל- Damson Park קיבלו אדם מבוגר, שמסתבר בהמשך שהוא היו״ר המיתולוגי המועדון בעודו בחיים: Trevor Stevens, ועוד כמה אנשים שניראו לא חשובים בעליל שמיד נעלמו בתוך כוסות הבירה שלהם. לאחר כמה שניות של מבוכה, נכנס לחדר Steven Burge, סטיבן בורג׳, מנהל השיווק של המועדון, לבוש בג׳קט הרשמי. סטיבן היה חביב מהרגע הראשון, והתפנה כל כולו לענות על השאלות הרבות שהחברים מהסינדרלה הרעיפו עליו. בהתחלה התעכבנו כולנו אל מול תמונת הסגל שהיה תלויה בחדר המבואה. סטיבן עבר שחקן – שחקן והסביר על יכולותיו, כמות שעריו ותפקידו בכח. מהר מאוד גלשה השיחה לתעריפי המשכורות, הבונוסים והמענקים שיש לשחקנים ברמה הזו. לאחר מכן לקח אותנו סטיבן פנימה, לחדרים הפנימיים של הבאר, וחדר ההלבשה. סטיבן ציין שהמבנה הנוכחי, עוד לפני שהיה מועדון כדורגל, היה מועדון לילה, כן כולל החשפניות וכל החבילה (!!!), ויכול ממש להיות שמתחת לעמודי הבטון שניצבים באמצע החלל קיימים עדיין שרידים לעמודי הריקוד החושניים של פעם.
שאלנו את סטיבן מה סדר היום של מועדון חצי מקצועני כמו סאליהל, והוא פרש בפנינו את כל הדרישות שההתאחדות האנגלית מחייבת את המועדון להשלים עד הבקרה בסוף החודש, ואנחנו ממש התחלנו להצטער בשבילו שבמקום לעבוד הוא מדבר איתנו. שתבינו: הוספת תאי שירותים, הרחבת מרווחב המעבר בין היציע למגרש, הוספת יציע מקורה, כל אלה הם רק חלק מהמשימות שהמועדון חייב יהיה להשלים עד סוף החודש כדי לעמוד בתקן ולהמשיך להתקיים. המשכנו את הביקור והסיור המעמיק אל חדרי ההלבשה של השחקנים שהיו ריקים, אך כל פינה היתה מפוצצת באוירה. אפילו לוח הטקטיקה של המשחק האחרון לא נוקה, דבר שמאפשר לנו לחשוף את טקטיקת הטוטאל פוטבול של המקומיים. ממש שם הענקנו לסטיבן וטרבור היו״ר את פלאק הסינדרלה ואת הדגל – פעם ראשונה ever בחדר הלבשה! גדול! שניהם נראו מאוד מרוצים ומפרגנים לסינדרלה, והבטיחו לתלות את המזכרות במקום בולט כדי שהאוהדים והמבקרים יוכלו ללמוד גם הם על האוהדים מעבר לים.
לאחר מכן יצאנו מהמבנה המרכזי, לא לפני שעלינו לסיור מעמיק נוסף בחדרים העליונים הכוללים לאונג׳ גדול מאוד, חדרי אפסנאות ואת תא הכבוד, שעל כיסאותיו הכחולים עדיין עוד היו מודבקים כאחר כבוד הלוגואים של בכירי מועדון הכדורגל של בריינטרי טאון ממשחק הליגה האחרון שהיה בשבת. יצאנו החוצה לכר הדשא ובבת אחת ראינו את תכולת 3,050 המקומות הדוממים, הצבועים לסירוגין אדום כחול שחור. סטיב לקח אותנו סביב סביב והתעכב לשמחתנו הרבה כמעט על כל בורג בטרסות העמידה השחורות שקישטו את אחורי השערים. יש לומר כי התרשמנו מאוד מרמת התחזוקה של המתקן. הכל היה נקי, תקני ושמור. סטיבן סיפר כי מגרש החנייה בו חנינו – שמסתבר שקירבתו לשדה התעופה של בירמינגהאם הופכת אותו לפופולרי, הוא אחד ממקורות ההכנסה העיקריים של המועדון. לאחר שראינו את עמדת הטלויזיה שנראית כאילו עדיין נמצאת במהלכו של הבליץ הגרמני במלחמת העולם השניה, המלצנו לסטיבן היכן להשקיע בשיפוץ הבא.
לאחר שהשלמנו הקפה מלאה אחת סביב האיצטדיון המרשים, וידענו כמעט כבר הכל על המועדון, ביקרנו בחנות המזכרות הארעית, שיכולה להכיל אנגלי שמן אחד בלבד בכל פעם. קיבלנו כל אחד חוברת משחק מהמשחק הקודם, וסיכה. רק אני, שגזרתי על עצמי חולצה מכל מועדון בו אבקר, נפרדתי גם כאן מ 40 פאונד תמורת חולצת בית צהובה כחולה של המקומיים. יחד, הלכנו כולנו להצטלם ולשיר בספסל המחליפים שבמגרש: WE ARE SOLIHULL! WE ARE SOLIHULL!