עשרות רבות של ביקורים בממלכה לאורך השנים לא מעקרים את הצורך בחדשנות. לא כזו שמפוזרת באין ספור שכיות החמדה שיש לאי להציע, אלא כזו שנמצאת מעבר לפינה, מתחת לפנס ואיכשהו לא יצא עד היום, או אפילו בכוונה.
גם בגיחה שלי לאנגליה לפני חודשיים היו כאלה, כמו ביקור ראשון במחזמר. באשר לכדורגל, לרוב החידוש הוא ביקור במגרשים חדשים. וכך, מתוך שמונת המשחקים שהיו ברשימה היו מספר כאלה. אבל יש חדש ויש חדש. ביקרתי עד היום בלמעלה מארבעים מגרשים, שכולם היו בליגות המקצועניות, או הקונפרנס המקצוענית למחצה. למטה מכך לא הגעתי. לא מעט בהשפעת הפלטפורמה בה הטור הזה עולה, הגיעה השעה להיכנס גם לעולם הלא מוכר הזה, ה-Non League. לוח הזמנים איפשר ביקורי אמצע שבוע אצל שתי קבוצות שמשחקות ב-Ryman league, שהיא למעשה שמה המסחרי של ה Isthmian League – שם לשלושת הליגות ברמה 8 המשחקות באיזור הגיאוגרפי של מרכז אנגליה. קבוצה אחת שיחקה ב Premier Division של הרמה השמינית, ואחת שיחקה ליגה אחת תחתיה, ב Division One של אותה רמה.
בארקינגסייד – Barkingside היא שכונה במזרח לונדון, שפעם היגרו אליה הרבה יהודים והיום מהגרים אליה, כמו לרוב שכונות המזרח, מיעוטים אחרים. למעלה מחמישים שנה שיחק המועדון באצטדיון Oakside שבשכונה, אבל השנה עבר לאילפורד השכנה, לאצטדיון Crickefirlds. מדובר במגרש רב שימושי, שמשמש גם לאתלטיקה, ויש בו יציע ישיבה קטן אחד בן מאות מושבים. הצטרפתי לקהל הלא גדול ומנומנם למשחק מול Aveley FC, מועדון מעיירה בפרברי מזרח לונדון. Aveley הגיעו בכושר טוב עם נצחונות רצופים לעומת קבוצת הבית שדשדשה בפאתי הטבלה. המשחק היה מייגע והוכרע משער די מקרי של אייבלי. ההיילייט של המשחק היה בדמות שני כרטיסים אדומים לשחקני המארחת, פעמיים בשני כרטיסים צהובים. המשחק דמה למשחק אימון אינטנסיבי מדי ושמחתי שהסתיים. מקווה בשביל ברקינגסייד שיימצא עבורה מתקן ראוי יותר שאשמח לבקר בו מתישהו בעתיד.
למחרת כבר היה סיפור אחר לחלוטין. דאליץ' (Dulwich שמבוטא כמו גריניץ' למשל) היא שכונה דרומית שפיזית לא רחוקה ממרכז העיר, אבל מספיק מבט אחד לעבר Dulwich Hamlet FC, הקבוצה הגאה של השכונה כדי לספר את סיפורה. כל מי שנמצא במועדון, משחקנים ועד צוות האימון הוא שחום עור, לא מחזה שכיח שמעיד על האתניות הברורה של השכונה. המועדון הותיק משחק באצטדיון Champion Hill. למעשה, האצטדיון הנוכחי הוקם על מה שהיה מגרש האימונים, האצטדיון המקורי והגדול שכן בסמוך והיה בעל עבר מפואר כולל אירוח משחקים באולימפיאדה. אבל עם השנים, הקשיים הכלכליים של מועדון קטנטן ומציאות הנדלן המטורפת בלונדון, הביאו למכירתו (כמו מגרשי עבר לא מעטים, או קיימים שהפכו חלק מתוכם, הוא נמכר לרשת סופרמרקטים). האיצטדיון הנוכחי חביב למדי עם יציע מרכזי מכובד שכולל מועדון חברים ופאב, יציע עמידה ממול ושני צדדים פתוחים מאחורי השערים. היריבה של דאליץ' הגיעה מצפון העיר, מ- Finchley שכונה מלאה בבני עמינו, ושמה המלא: Wingate & Finchley FC. גם לי יש משפחה וחברים בשכונה, מה שגרם לי לצאת טיפה מהפוזיציה בה אני בוחר לרוב, תמיכה בקבוצת הבית. גם התלבושת הבלתי אפשרית של דאליץ׳, ערבוב בלתי אפשרי של ורוד וכחול (שהעלה מהאוב בדיחות הלן קלר בתור המעצבת) תרמה והחלטתי להישאר נייטרלי. המשחק התעלה לרמה די גבוהה לרמות הללו, נצפו מהלכי כדורגל נאים ויכולת אישית טובה, המשחק שטף והיו מצבים רבים ליד שני השערים. הקהל היה מעורב ותופעה נחמדה התגלתה מאחורי השערים, לכל קבוצה היה שם מה שאנו כאן מכנים כ'גוש מעודד', כשבמחצית ממש כמו השחקנים גם האוהדים החליפו צדדים כולל הציוד שלהם. בסיומו של משחק מרתק וטוב קיבלתי את מבוקשי – תיקו 3. ביציאה עוברים ליד סניף הענק של אותה רשת סופרים (סיינבוריס) ואפשר להיכנס לעשות קניות, אין כמו שילוב של כדורגל וסופר אנגלי, בשבילי לפחות.
כאמור בנסיעה הזו ביקרתי בעוד לא מעט משחקים בליגות הגבוהות יותר ובראש ובראשונה קבוצתי האהובה. בשבת האחרונה לעומת זאת קפצתי לסופש והפעם רק עבורה. היא שיחקה באצטדיון האמירטס מול ארסנל ואף הואילה לצאת משם עם נצחון, ששלח אלפי אוהדים משולהבים אל אוויר הערב הנעים בשירה שפסקה רק שעה ארוכה אחרי סיום המשחק. חוויה אמיתית של המשחק האנגלי לא תהיה שלמה ומלאה אם לא תעשה בחברת, ובכן, אנגלים. ואין כמו משחק חוץ בכדי לחוות אותה במלואה. תרבות המשחק בשילוב המרחקים הסבירים הפכו את אנגליה למדינה המובילה בכמויות קהלי החוץ. קהל חוץ שונה מהותית מקהל בית, בהרכבו, באווירה, בתחושה. זוהי חוויה שונה לחלוטין. הקהל של הקבוצה שלי נחשב ולא בכדי לקהל החוץ הטוב ביותר, מה שקשה לומר על קהל הבית שלנו. הכמויות הקטנות וההומוגניות של הקהל השרוף שמגיע לשיר את הרפרטואר הענף והמגוון (ומאחר ואנו בתקופת לפני חג מולד כולל גרסאות מיוחדות ונהדרות לשירים, ביניהם שיר אהוב על ״שניים עשר אריק קאנטונה״) תורמות לאווירה מיוחדת וכיף טהור. ואם יוצאים עם נצחון, אז בכלל. אבל משחק חוץ הוא הרבה יותר מרק הגעה לאצטדיון. עבור חלק הארי של האוהדים מדובר ביום שלם משל עצמו שמרוכז בעיקר סביב נושא אחד- אלכוהול. בין אם אלה הסעות מאורגנות או הגעה פרטית, אוהדים מגיעים שעות ארוכות לפני המשחק לפאבים בסביבות המגרש ומבלים בהם את היום. כמובן שאוהדים בעלי נסיון מכירים היטב כבר איזה פאבים טובים ושלא יושבים בהם אוהדי בית בד"כ נמצאים באזור, והכל זורם חלק כמו פיינט בירה בגרון.
בוידאו: גרסת אוהדי יוניטד לשיר 12 ימי חג המולד.
בערב לפני המשחק, התכתבתי עם חבר מקומי לדעת מתי הוא וכל החבורה מתקבצים אל העיר, ולמחרת בסביבות עשר הגיעה ההודעה שהם הגיעו ושאצא לדרך. מאחר ותחנת הרכבת יוסטון היא זו שקיבצה את רובם מכל מיני מקומות בצפון, הפאב שנבחר היה בסמוך. כשהגעתי כבר כל השולחן היה שמח ועולץ, הבדיחות והבירות נזרקו באוויר. לקראת 12 החבר'ה נהיו רעבים והחל דיון לאן הולכים, הוחלט על ננדוס בחזרה בתחנה ביוסטון. נכנסנו, הזמנו, אכלנו, וכן, גם שם חגג האלכוהול. אחרי ששבענו, בסביבות אחת, יצאנו מהמסעדה והלכנו מרחק קצר. הייתי שקוע בשיחה כשראיתי שמי שהלך ראשון פתח דלת ואחריה כולנו עלינו במדרגות ונכנסנו, נכון, לפאב נוסף. נשבע שעברתי ליד המקום אין ספור פעמים ומעולם לא ראיתי שיש כניסה לפאב, אבל הם ידעו… טוב, עוד שעה קלילה של שתיה והגיע הזמן לסע לאצטדיון. לא כי המשחק מתחיל אוטוטו, השעה בערך 2 והמשחק בחמש וחצי, אלא כדי ללכת לפאב נוסף. הישראלי הזכיר לאנגלים מה הדרך (איפה צריך להחליף רכבת וכו') וירדנו לתחתית. את מערכת התחתית הם אולי לא זוכרים בעל פה, כמוני למשל, אבל פאבים הם יודעים, או-הו כמה שהם יודעים. כשיצאנו מהתחנה באצטדיון ואני רציתי ללכת להוציא כרטיסים, קיבלתי הסבר מדוייק איך להגיע לפאב. בתום קרוב לשבע שעות בשלושה פאבים ומסעדה אחת שתפקדה גם על תקן פאב, הגיע זמן המשחק. טוב, למעשה גם המבואה של היציע היא פאב אחד גדול…
בוידאו: חגיגת שירים ושערים ברחבת איצטדיון האמירויות. דקות מעטות לאחר הניצחון הגדול על ארסנל.