ההחלטה לנסיעה הראשונה, דאז, התקבלה לקראת יום הולדתי ה-30 (ולמעשה גם של פרי, על אף החודשים הספורים לקראת יום הולדתו), כאשר קיבלנו מעין "פס-נסיעה" משתי נשותינו.
כבר לאחר שבוע, תוכנן הטיול בדקדקנות מלטנטית, אמנם ראשוני, ונקבע המסלול הראשון, אבן הייסוד, לפרויקט הנכבד שמשך אותנו אל תוכו בסערה. המסלול היה לקוני במקצת, וכלל ביקור זריז במועדון האריות בדרומה של לונדון המרהיבה ואז נסיעה חטופה למחוז לנקשייר, לביקור בעיירה השלווה אקרינגטון בקבוצה המקומית.
אתחיל מההתחלה, רצתי קדימה מהר. אני ופרי חברים כמעט 3 עשורים. 29 שנים בסתיו הקרוב, ליתר דיוק.
בנים,כדורגל, הפועל מרמורק הישנה במרכז השכונה, ועוד כדורגל וכדורגל.
האם היינו טובים בכדורגל? זה אמביוולנטי כמובן, אבל יטענו מה שיטענו, אבל לראות ולחוש את הכדורגל, מבעד לעיניים ולא דרך המשחק ברגליים, זוהי חוויה שבהחלט אהבנו.
שתבינו, שיחקנו במרמורק וראינו את משחקי (הבית) שלה בכל עת, אבלמשום מה ובלי הסבר ניכר לעין, הלכנו גם למשחקים (גם החוץ!) של היריבה העירונית שלה, מכבי שעריים… אין הסבר הגיוני במעשה הזה, אבל פשוט נהנינו מלשים פעמינו למגרשי שתי היריבות העירוניות של העיר רחובות, כמעט כל פעם שהתאפשר לנו.
בין לבין, היה הגורם הראשי – למעשה, בדבר הליכתנו ובחירתנו בדרכנו זו. קראו לו – "Manchester United Premier League Champions". זה היה משחק מחשב, שיצא בשנים 1994-1997, אשר במושגים הגראפיים של היום… עדיף שלא אמשיך… כבר אז, למעשה, הוגרל הפור על עתידנו. סיכמנו בינינו, שכל אחד יבחר קבוצה, בליגה הנמוכה ביותר, ו"נראה עד לאן נגיע". וכך יצא, שפרי בחר את Yeovil Town המפוספסים בירוק ובלבן ואני בחרתי את Macclesfield Town המשולטים בכחול. התחלנו לשחק – שעות על גבי ימים, וטיפסנו בסולם הליגות האנגלי עד אשר הצלחתי לקחת אליפות (!!!) לאחר כמה עונות טובות, כאשר פרי מדדה מאחורי…
ובאותה העת, סיכמנו שנינו – שני נערי עשרה, שאנו נבקר את המועדונים הללו בגדלותנו… (אגב, אחרי הביקור ביאוביל בשנת 2013, 50% כבר ביצענו מהשבועה הזו).
חלפו להן השנים, והשלאגר הגדול של ראיית משחקי כדורגל מחוץ למדינתו, תפס תאוצה והתעצם. אנשים הלכו לראות את מנצ'סטר, את צ'לסי, את ארסנל, את מילאן, את יובנטוס, את אינטר, את ברצלונה ואת ריאל מדריד.
אני גם – מודה, ראיתי חלק מהרשומות לעיל.
ואז, בשלהי העשור השלישי לחיינו, נהגה רעיון – ממוחו הקודח והרעיוני של פרי, שהבה נבקר דווקא מועדונים לא ידועים בארץ ששנינו כה אהבנו ואשר לאחרים יש כה סלידה ממנה – אנגליה, וכמו שסיכמנו, אז, בנערותינו.
הנה, כעת, אנו יכולים לממש את ההחלטה שנקבעה אז מול מחשב תואם ה IBM של Packard Bell, 486 וכהנה וכהנה עוד קודים…
והסלידה? – כיוון שכל מי שאמרנו לו "אנגליה!", ישר אומר – "אווייי… האנגלים הסנובים, אדומי הפנים" או "אוווייי… האפרוריות שיש במדינה הזו. הקור התמידי…." או "אווייי… המבטא שלהם, הלא מובן"…
אבל חברים, אנגליה היא מייסדת הכדורגל של ימינו, החל מאמצע המאה ה-19, שם נקבעו "חוקי קמברידג'", אשר הם היו אבן הייסוד להתפתחות המשחק עד כפי שהוא כיום. (לא ארצה על כדורגל וההיסטוריה שלו,אני לא היסטוריון), אך מי שלא חווה משחק כדורגל במועדון אנגלי מכובד, כנראה שלא יבין את המושג: "תרבות כדורגל", שכה נהוג באותה אנגליה האפרורית, הסנובית והקרה.
וכך הגה פרי את הרעיון – "בוא נטייל באנגליה, נראה כדורגל מליגות לא מרכזיות בה, וננסה לעבור ולראות כמה שיותר מועדונים שכאלה". לטעמי – רעיון כביר, אבל הנצים יאמרו – "אתם משוגעים", "זה כמו שתייר אנגלי יגיע מאנגליה לארץ וילך לראות משחק של קבוצת בני יצ'אלאל מרחובות או הפועל ג'דידה-מכר"…. או יותר פשוט – "יש לכם משפחה בבית, איך תעזוב כך לכמה ימים?"אבל אנחנו בשלנו, על אף הקשיים והשנה אנו ניטע חותמנו בטיול השלישי ובמועדונים חדשים אחרים, והיד – לדבריו של פרי, כבר נטויה קדימה.
השנה, אנו מצרפים שלושה מטיילים נוספים, שלטענתו של פרי, כדורגל זה מהם והלאה, אך הם באים לחוש את האווירה המיוחדת הזו, בלראות משחק בליגה החמישית… באנגליה.