אקרינגטון סטנלי נגד ג׳ילינגהאם Accrington Stanley vs. Gillingham

קיראו כאן על ביקור במועדון אקרינגטון סטנלי Accrington Stanley, מהליגה הרביעית באנגליה, במשחק גביע היסטורי נגד Gillingham.

תכירו:

תאריך הביקור 19.1.10, שבת, 19:45 
שם הקבוצה Accrington Stanley FC
כינוי Stanley
תאריך הקמה 1968
איצטדיון The Crwon Ground, Accrington, תכולה: 5,057 מתוכם 2,000 בישיבה
ליגה ומיקום (ביום הביקור) League 2 (ליגה רביעית)
אתר רשמיערך בויקיפדיה 

איפה זה:

הביקור שלנו

אקרינגטון ממוקמת בנוף הגבעות הירוקות של חבל לנקשיר. העיירה בת 35,000 תושביה הוורודים היא פרבר נידח בקנה מידה תיירותי של העיר מנצ'סטר ונמצאת 4 שעות נסיעה מלונדון. את הדרך לאקרינגטון עשינו דרך האוטוסטרדות האפורות של ארץ אבירי השולחן העגול באופל ווקסהול אפורה ששכרנו מ"הרץ" סניף לונדון. התכנון המקורי היה לראות את הסטנליז משחקים נגד Macclesfield Town קבוצתו האהודה של אורן במסגרת ליגת L2. אבל, המשחק הזה נדחה, ובמקומו שובץ משחק הסיבוב השני בגביע האנגלי, ה- FA CUP, בו הסטנליז הוגרלו לשחק נגד הסוסונים מ- Gillingham הממוקמת בתחתית הליגה הבכירה יותר (ה-League 1, הליגה השלישית). האמת שבהתחלה דיי התאכזבנו. רצינו מאוד לראות את ה Silkmen ממקלספילד, אבל קיבלנו את החלטת ההתאחדות האנגלית בהכנעה. הסטנליז, אגב, מעולם לא העפילו מעבר לשלב השני בגביע. קראנו בעיתון שקבוצת הפרמיירשיפ Fulham כבר מחכה בסיבוב הבא, ורצינו מאוד להיות חלק מההיסטוריה, או לפחות לנסות.

את הדרך צפונה מלונדון התחלנו בבוקר קר ולח של יום שלישי. בעודנו מחפשים את ידית ההילוכים בדלת הנהג שהופיעה לפתע מימין ולא משמאל, כבר היינו די עמוק ב M5 – הכביש המחבר את לונדון לחלקים הצפוניים יותר והעירוניים פחות של אנגליה. לאחר כמה עצירות לקפה, פיפי, וחידוש מלאים של פחמימות, הגענו בסביבות השעה 1 בצהריים למה שקוראים באקרינגטון מגרש ה"כתר" – ה Crown Ground. פחון האבן הזה של סטנלי הוא למעשה שילוב של קופסת נעליים הפוכה ומכלאה לחיות בר. המגרש הזה הזכיר לנו את ביצת הירק של הפועל מרמורק ביום בהיר כפי שהיא נראית ממרומי גבעת הכורכר. מרגש במיוחד היה לראות כיצד התנוסס לו בגאון השלט המפורסם (והלא מושקע במיוחד יש לומר) המתעד את נפילתה ותקומתה של האימפריה האדומה הקטנה הזו. מצויינת בו שנת הפסקת הפעילות בשנת 1962, ואת שנת התקומה בשנת 1968 – שש שנים ארוכות אחר-כך, וכמובן, בהדגשה, את שנת החזרה לליגת הכדורגל (הליגה הרביעית) בשנת 2006. 

ASvsGIL_009

נכנסנו בשערי המועדון – והצגנו את עצמנו לשטיחים מקיר לקיר ולענן ריח של זקנים. מבין חדרי העץ המלא של המועדון, שמענו טיפוף נעלי מוקסין ומעבר למשקוף הדלת הצבוע אדום צץ בחור צעיר וממושקף: Martin Edmundson שמו, שהציג עצמו כמנהל השיווק של המועדון. מסתבר שאיתו דיברנו מספר פעמים לפני הגעתנו, והוא אכן ציפה לנו לבוש במיטב חליפותיו ועניבותיו – כיאה לבעל מקצוע. מרטין היה מסביר פנים בצורה בלתי רגילה, מנומס אך עם זאת אפרורי ממש כמו כל אנגלי טיפוסי. הוא הסביר לנו בכמה מילים על ההיסטוריה של המועדון, על המגרש ועליו עצמו: הוא גר במנצ'סטר – ואוהד שרוף של השדים האדומים וממש אהב את הקטע שלנו לביקור המועדונים הקטנים באנגליה. מרטין ערך לנו סיור קצר בתוך חדרי המועדון. ראינו את חדר ההלבשה של השחקנים ואת ארון הגביע (שהכיל בקושי גביע וחצי מאליפות שקר כלשהי). לאחר מכן יצאנו החוצה לכר הדשא הבוצי שחיכה בסבלנות אין-קץ למשחק הערב. מרטין היה סבלני, אך טרוד, והתנצל שעליו לעזוב עקב המשחק החשוב באותו הערב. יצאנו את משרדי המועדון ופנינו לחנות המזכרות. בחנות פגשנו מוכר שגם איתו התחברנו די בקלות. הוא לא האמין שבאנו כל הדרך מארץ הקודש כדי לראות את הסטנליז. האמת שככל שעבר הזמן גם אנחנו לא… קנינו מספר מזכרות ואף קיבלנו ממנו דיסק במתנה עם שירי האוהדים, שכלל חתיכת שיר מדבק שלא יוצא לנו מהראש עד עכשיו. לפני שיצאנו, המוכר זרק טיפ לערב: תתלבשו חם – כי יהיה קר. אוי כמה שהוא צדק…

ASvsGIL_001

מכיוון שהיו לנו יותר משש שעות לשרוף עד המשחק, פנינו להסתובב בעיירה המנומנמת ולספוג קצת אוירה אנגלית טובה וקרה. לאחר שעתיים של הליכה בעליות ובמורדות של אקרינגטון הטיפוסת, השלווה והדי נקייה יש לומר, פנינו לסעוד את ליבנו בארוחת בריאות ב SUB-WAY. בין לגימה לביס בסנדויץ/ הנקניק/גבינה מותכת הנהדר שחימם את קיבתנו והחייה את מצב רוחנו – ראינו איך אט אט, ככל ששעת המשחק קרבה, מתחילים להרגיש את ההתרגשות באויר. אחת לכמה דקות חלפנו על פני אדם לבוש חליפה מחוייטת וצעיף אדום של הקבוצה, ומדי פעם, כך סתם ברחוב שמענו קריאות כגון: Come On Stanley! מפיהם של ילדים ששבו הביתה מבית הספר.

מבחינה תיירותית – יש לציין את השוק המקורה של אקרינגטון כחוויה נחמדה מאוד לטיול. היו שם חנויות נהדרות של דברים שמעניינים נשים, כך שאם נקלעתם לעיר עם אשה/מאהבת/חברה (והרי אין סיכוי שזה יקרה, כן?) – זה המקום בשבילה בזמן שאתם מטפסים על הקירות. לאחר היכרות הקצרה עם העיר הנחמדה הזו, פנינו למנוחה קצרה לחדרנו השכור ב-Norwood Guesthous שנמצא מרחק יריקת גרעין אבטיח מהאיצטדיון. לאחר מנוחה קצרה התחלנו בהליך התעטפות בכל הבא ליד עקב הקור העז ששרר בחוץ, והעצה שקיבלנו כמה שעות קודם לכן מהמוכר בחנות המזכרות של סטנלי. פנינו לפאב המפורסם של המועדון שנקרא גם הוא The Crown, שנמצא גם הוא ממש מעבר לכביש. מסתבר שכל אוהד סטנלי שמכבד עצמו, לא דורך עם כף רגלו על טריבונות המגרש ללא לגימת בירה קרה מהפאב הזה.

עטופים בצעיפים אדומים, כפפות שחורות וגטקעסים לבנים עבים, לגמנו בירה מקומית קרה כקרח, טבלנו צ'יפס חם באמבט מיונז, וגם עשינו היכרות עם האוהדים השרופים של Gillingham שהטריחו עצמם ממרחק של 4 שעות נסיעה בכפור של 2 מעלות להיות נוכחים באירוע החשוב הזה. ממבט לא מעמיק סביבנו, נראה הפאב רגיל כמעט לגמרי, אך כשאדי האלכוהול התנדפו מעט, נוכחנו לגלות כי כל קירות הפאב מוקדשים למועדון הכדורגל אקרינגטון סטנלי, וכי הוא משמש כמוזיאון הקבוצה. על אחד הקירות ראינו את החולצה המקורית שנלבשה ע"י שחקן מספר 3, בעשור שנות החמישים במאה שעברה. וזה מה שהיה כתוב בפתקית תחתיה:

An Accrington Stanley shirt from our original Football League days, perhaps the only one known to be in existence. this number three shirt was worn during the 1950’s and its silky finish is thought to have been chosen to make the players more visible under the floodlights that were installed at peel park midway through that decade…

כרבע שעה לפני שריקת הפתיחה, עזבנו את אוירת הפאב החמימה, וצעדנו לכיוון המגרש. דרך ערפילי צינה וכפור ששררו על הדשא הירוק זוהר, ניראו שורות כסאות האדום-לבן של סטנדלי כמקום מצויין לקפוא בו למוות בערב זה. התמקמנו ביציע המרכזי המקורה, אנחנו – ועוד כ- 2500 איש שמגיע להם נובל על האומץ. בציע משמאלנו היו ממוקמים כמה עשרות אולטראס של הסטנליז שהיו מורכבים בעיקר מחבורות בני 12-17 שעשו רעש רב עם דגלים ותופים סטייל לאציו. כאשר הפנינו את מבטנו לאחור, היינו בטוחים שנקלענו לערב שירה בציבור במתנ"ס באשדוד… אלוהים אדירים – רוב הקהל של סטנלי מסתבר – מורכב ברובו מבני/בנות שישים פלוס! ואנחנו אומרים לעצמנו: לך תעלה ליגה ככה כשהאוהדת מספר אחת שלך היא סבתא כסופת שיער וירוקת מחרוזת, צועקת לך בקול חנוק אחת לכמה דקות: Come on, Stanley!

המשחק החל בקול ענות חלושה וללא משמעת טקטית כלשהי. היה קשה לזהות מערכים מסודרים – או בגלל הקור שסינוור את עינינו, או בגלל שבאמת הטקטיקה מקבוצות אלה והלאה. שתי הקבוצות שיחקו כדורגל אנגלי טיפוסי, כשהמטרה העיקרית כך נראה – מי בעט יותר גבוה ורחוק. הכדור, עושה רושם שאהב את הרעיון, נמנע כל מגע עם הדשא המקפיא הבוצי והקשה. שמנו לב שג'ינלינגהאם שיחקו עם חלוץ חוד אחד, ולעיתים נראתה קצת שאננים. (בכל זאת – ליגה אחת מעל אקרינגטון…) המקומיים ניסו את שלהם באמצעות שני שחקני חוד – אבל גם כאן ללא הצלחה מרובה.

הידעת?

המועדון Accrington, (האבא של אקרינגטון סטנלי), שהוקם בשנת 1888, היה בין 12 הקבוצות שהקימו את ה Football League באותה השנה. הנה תמונה של טבלת הליגה מאותה העונה, כתובה בכתב יד מסולסל ואותנטי, כיאה לתקופה:Table  


המחצית הסתיימה בתיקו מאופס כמעט ללא הזדמנויות לשני הצדדים והשחקנים ירדו להפסקה. בהפסקת המחצית נערך טקס של טובי בניה של אקרינגטון במהלכו קיבלו סוגים שונים ומשונים של אנשים זרים ומגיני כבוד. גם הספונסר הראשי שנראה כמו מנהל חנות הנעליים הכי מצליחה בלנקשיר נכח, וכל הקהל עמד על רגליו והריע. ואז זה קרה: זיהינו מרחוק את מרטין אדמונסון, עימו נפגשנו בצהריים קרב אלינו במהירות בעודו מסמן לנו עם הידיים ללכת אחריו לכיוון כר הדשא.

עלינו אחריו למרכז המגרש. מוחמאים ומרוגשים מגודל המעמד, עמדנו שם, יחד עם כל לובשי החליפות וענדי הסיכות והחפתים, במרכז עיגול האמצע, כאשר הכרוז הכריז באילו המילים: Ladies and Gents – Please welcome our supporters from Tel Aviv – Israel Oren and Perry. נופפנו בידינו לקהל שרובו היה עסוק בלעמוד בתור לתה חם בקנטינה – (אבל מי סופר), והבנו איך מרגיש חתן פרס נובל ברגע ההכרזה.

נחסוך מכם את תיאור המעמד שצולם בוידאו, סטילס ושאר מדיות דיגיטאליות רשמיות מטעם המועדון, אבל לא נחסוך מכם שזה הרגע בו הבנו שאנחנו אכן עושים משהו גדול ומרגש, ובו ברגע נשבענו שכל עוד כוחנו איתן, נמשיך להיות נוכחים באירועים כאלה. מעודדים ושיכורי חושים, והאמת קצת רעבים, עמדנו בתור כמו כל שאר 2,498 האוהדים לצ'יזבורגר המהביל והניקנייה האפורה שהוצעה בקיוסק (שרק ישו הנוצרי יודע מאיזה חיה היא עשויה), והמתנו בקוצר רוח לתחילת המחצית השנייה. מה שקרה במגרש עד הדקה ה 81, היה מעניין פחות, אבל באותה דקה ג'ון מילס – 7 לב אדום כבש בבעיטה שטוחה מקו ה 16, ולאחר מכן הקהל הישיש יצא מגידרו. קוצבי לב החמיצו פעימה, שיניים תותבות רעדו – הסבתות והסבים שנכחו במגרש היו עדים לאחד מרגעי השיא של המועדון קשה היום הזה – ואנחנו הצטרפנו לחגיגה! הגוד פרנדז פרום איזראל לעולם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של העיר הקטנה הזו!!!

כמו לאחר סקס מסעיר בחמישיה (כן, אנחנו בעניין) – יצאו כל האוהדים האדומים לאחר שריקת הסיום מתוך שמיכות הפליז שלהם עייפים אך מרוצים, ועשו דרכם – לא חס ושלום הביתה, אלא לאולם הכינוסים (הלאונג') של המועדון להרמת כוסית. באותו הערב התנוססו על המסכים הגדולים שידורים ישירים מכל מחזור הגביע והיה גם דרבי במנצ'סטר השכנה. הבירה זרמה מהחביות כמו נהר זהוב, והשירים ששרו האוהדים הפכו את המכולה שקראו לה לאונג' למקום הכי מיוחד בעולם באותו רגע. הרגשנו שאנחנו בין אוהדי כדורגל אמיתיים שאוהבים את המשחק, את המועדון ואת החיים. אוהדים שמעדיפים להיות בארגז החול הזה בכפור של 2 מעלות מעל הנקודה הלבנה, במקום במקדש הנוצץ 10 ק"מ משם – באולד טראפורד, בעל החימום התת קרקעי (ימח שמם). הקשבנו בשקיקה למילות הכבוד והפאר של המנחה אותן הרעיף על סגל השחקנים הגיבורים של הערב. לאחר כשעה, תפסנו את מרטין העסוק חזק חזק, והענקנו לו את סמל ה cmp, לפני שנעלם בתהומות נשיית מסיבות העיתונאים שהמתינו לבואו. צעדנו בדממה את חמישים הצעדים הקרים מהאיצטדיון חזרה לחדרנו הקט והחמים, והרגשנו שעשינו משהו שלא הרבה עשינו לפנינו ומי יודע כמה יעשו אחרינו…

גלריית תמונות

גלריית וידאו

תגיבו, מה ׳כפת לכם?

תגובות