ביקור במועדון מילוול Millwall

קיראו כאן על ביקור במועדון מילוול Millwall, מהליגה השלישית באנגליה, במשחק הראשון מעולם שראינו באנגליה, נגד Southampton

תכירו:

תאריך הביקור 16.1.10, שבת, 15:00
שם הקבוצה Millwall FC
כינוי The Lions
תאריך הקמה 1885, בתור: Millwall Rovers
איצטדיון The Den, London, תכולה: 20,146
ליגה ומיקום (ביום הביקור) League 1 (ליגה שלישית, מקום 7/24)
אתר רשמי  | ערך בויקיפדיה

הביקור שלנו

הביקור במילוול היה הביקור הראשון שלנו בתור סינדרלות. ממנו למדנו כמה דברים על תכנון הביקור, ועל איך דברים עובדים במועדון ביום המשחק. נחתנו בלונדון ביום המשחק, בשעה 12:00 בצהריים, כאשר שריקת הפתיחה בשעה 15:00. מסתבר שזו היתה טעות, כי הדבר השאיר לנו זמן מועט ביותר להגיע למלון, להתמקם ולצאת לדרך. לצערנו, כל אלו קרו תוך כדי גשם לונדוני קר ושוטף. ממרכז לונדון עלינו על הסאבווי במסלול Jubilee ועליו נסענו עד תחנת Canada Waters. ממתחם הרכבת שם עלינו על קו האוטובוס 12P, (כמו אחרוני האוהדים ממש) שיוצא כל 10 דקות לערך, וירדנו איפה שכל האנשים שנראים כאילו הם הולכים לראות כדורגל יורדים. הלכנו אחרי האוהדים שזרמו לאיזור האיצטדיון כמו נהר ג'ינס כחול בין סימטאות בתים אפורים יותר וירוקים פחות. כבר מרחוק ניתן היה לראות את השלד הברזלי הכחול הגדול של גוב האריות, ה-Den של Millwall. ה Den תוכנן כך, שהיציע המרכזי פונה בדיוק לכביש העובר תחת גשר רעוע דרכו עבר נהר האדם בדרך לאיצטדיון. אקוסטיקת המילמולים בבריטית כבדה, והדהוד הקהל המחשמל מרחוק עשו את שלהם. הרגשנו שאנחנו הולכים ומתקרבים לשדה קרב. ה Den (שלשעבר נקרא The new Den), גוב האריות בעברית, הוא ביתם ומבצרם של Millwall FC מאז 1993. האיצטדיון הישן של מילוול שהיה ממוקם באותו איזור נהרס, והחדש ניבנה בעלות של כ 16 מליון פאונד. איצטדיון זה הוא הראשון באנגליה שניבנה לאחר מסקנות ועדת טיילור (ועדת חקירה שהוקמה לאחר אסון הילסבורו) והוא מכיל 19,734 מקומות.

 

הידעת?

מילוול היא אחת מקבוצות הכדורגל הידועות יותר באי הבריטי בגלל ההתנהגות הקיצונית של אוהדיה, ופחות בגלל הישגיה על כר הדשא. הBushwackers (האולטראס של Millwall) זכו לא פעם להגדרה המכובדת: "האוהדים הכי מסוכנים באנגליה", שלא אוהבים אף אחד ואף אחד לא אוהב אותם. האוהדים האלה עשו הרבה צרות לקבוצה, ולמדינה שלהם. בתיק העבודות שלהם יש סתם דקירות, סתם מכות רצח, וסתם אלימות מתפרצת בכח בלתי סביר בעליל כלפי כל מה שזז – בעיקר כלפי אוהדים של ווסטהאם, קריסטל פאלאס, צ'ארלטון, לידס, פורטסמות' וגילינגהאם. מסתבר, שיש לנו מזל גדול שלא נפלנו על משחק נגד אחת מאלה, אחרת היו צריכים לקלף אותנו משם עם שפכטל ומברשת שיניים.


ככל שהתקרבנו, גודל האיצטדיון ואוירת הכדורגל שפרצה ממנו הלכו והגבירו את רשמיהם עלינו. זכרנו את המשימה שלנו למסור את המגן וללחוץ יד למישהו מהמועדון המרשים הזה, אבל ככל שהקירות האיצטדיון נעשו גבוהים, והקהל נעשה יותר שמן לבן וקירח, הרגשנו שאנחנו נעשים קטנים ולא מורגשים. הגענו למגרש החנייה שהיה מלא עד אפס מקום במוכרי מזכרות ומכוניות, והתקרבנו לקופות שהכילו להפתעתנו סדר מופתי למרות כל מה שידוע על הקהל הלא עדין הזה. הפרשים המאיימים שהשקיפו עלינו ממעלה סוסיהם, וניידות המשטרה שכיתרו את כולם היו גורמות גם לחוליות גרילה של אירגוני טרור להראות כמו כנס מעריצות של ג'סטין ביבר.

בקופות לקחנו את הכרטיסים שהזמנו באתר האינטרנט של הקבוצה לפני כחודש ולא חיכינו ולו שניה אחת בתור. רשמנו את העניין של להזמין כרטיסים מראש בפנקס תחת: "לא לשכוח לעשות בפעם הבאה". נכנסו לאיצטדיון. עיצוב הפנים של המקום הזכיר שילוב מנצח של בניין העומד בפני הריסה, ומבוך עמודי ברזל. לבנים אפורות חשופות ומעקות כחולים לבנים היו חומרי הבנייה עיקריים שם ומהסתכלות על קירות המקום ראינו דמיון רב בינו לבין צבא האוהדים. עלינו את המדרגות ליציע, למקום השמור שלנו ב West Upper Stand, בלוק 4. (ראו תמונה למטה). ושם – בבת אחת, נפרש לפנינו הירוק הזוהר של ה Den. דרך עיניים ממצמצות מהבוהק של קרני שמש דרך ענני גשם על משטח ירוק בהיר, הצלחנו לראות שלא כל הקרחות משכונת דרום ברמונדזי החליטו שהמשחק הזה הוא הבילוי שלהם לאחרי צהריים אפור זה. מתוך 19,000 האוהדים, היו אולי שליש, אבל גם זה טוב למשחק אמצע טבלה, באמצע העונה. מנגד, שרו להם באומץ רב 2,000 אוהדים של קבוצת הפאר Southampton – שגמעו מרחק נסיעה של כשעתיים וחצי מהעיר הדרומית לראות איך השחקנים שלהם מתבזים בליגה השלישית.

מבטינו תרו אחרי הכדור שבילה את מרבית זמנו באויר. אם כתוצאה של הרחקה סתמית, ואם כתוצאה של בעיטה שחצתה את תחומי שכבת האוזון. התחלנו להתבונן מסביבנו וליהנות לא רק מהמשחק, אלא גם ממה שקורה סביבו. גילינו דברים שיש רק באנגליה: מאחורי כל כיסא ישנה מדבקה שבה כתוב מספר טלפון של המשטרה המקומית, דרכו ניתן לסמס ולהלשין על האדם שיושב מלפניך אם זה מתפרע או מקלל – זאת באנונימיות ודיסקרטיות. כך ראינו כמה חוליגנים ממש נשלפים באמצע המשחק מבלי לדעת מי המלשין. אחלה רעיון. בערך בדקה ה-30, שמנו לב שתיקולים אלימים עם שתי רגליים לפנים – הם דבר שבשגרה, ובקושי זכו להערות מצד השופט. המגרש – מזעזע, למרות שמרחוק נראה מטופח וזוהר, היה בוצי והקשה מאוד על תנועת הכדור והשחקנים. שמנו לב שממש כמו בבית – הרחק הרחק בשעריים, הקהל אוהב לשנוא מספר שחקני בית, וחלק מאוהדי הקבוצה ממש קיללו כמה משחקני הבית שלהם כשהם רק התקרבו לכדור. המשחק היה שקול מאוד, ואף קבוצה לא היתה עדיפה. שני המערכים היו דומים ועשו קולות של 4-4-2 קלאסי ולא יצירתי מדי.

עם השריקה למחצית, ירדנו מהיציע ונקלענו לתור מסודר של מגולחי ראש ורחבי כתפיים שחלקם היו מלוויים בבניהם ונכדיהם. החברים היו בתור לאכול המבורגר (שנראה לא מוצלח באופן קיצוני). מאחר שויתרנו במודע על חווית בילוי המחצית השניה בהקאה בשירותים, הסתפקנו בחבילת צ'יפס חם ומיונז ושני בקבוקי בירה בבקבוק פלסטיק המיוחד למגרשי כדורגל. אגב, כל אזור האוכל, היה מלא במסכי טלויזיה קטנים ששידרו שידור חי את המשחק שלנו, וגם שידורים ישירים ופריצות משאר משחקי הליגה שהתקיימו באותו זמן.

חזרנו למחצית השניה אופטימים ורעבים לשערים. לאחר מחצית נוספת שוממת, בדקה ה-90 בדיוק לאחר שכבר כתבנו במחברת המזכרות את התוצאה 0:0, כבשו ה Saints מ Southampton שער מבעיטה מרחוק של ריקי למברט שהוסתה והתעטה את השוער החלש של Millwall. שמחנו מאוד כי הצלחנו אפילו לקלוט את הגול הזה חי בוידאו. חבל מאוד שהאוהדים של מילוול שעשו את דרכם החוצה מהאיצטדיון, לפרוק זעמם על ההומלס התורן שיקלע לדרכם, לא ראו את קבוצתם משווה תוך התקפה אחת בודדת: הכדור הובל ממרכז המגרש במהלך פשוט לאגף שמאל, ובבעיטה חדה לפינה הימנית של האריה הבכיר וזכר האלפא – ליאם טרוטר, לא השאיר סיכוי לשוער האורח. האוהדים יצאו מגידרם, וגם אנחנו…

לאחר המשחק, ירדנו לקומה התחתונה בתקווה להפגש עם מישהו מהמועדון והסביר לו את מטרת בואנו, אבל ההמולה שהיתה שם לא השאירה לנו סיכוי. החלטנו לחזור בבוקר המחרת. יצאנו את גוב האריות במצברוח מרומם. תפסנו משחק טוב, החמאנו לעצמנו, והגדרנו את החוויה כשוה כל פרוטה ומאמץ. בתקווה "ליפול" על משחק כמו זה בכל הביקורים הבאים. ביום המחרת הקדמנו להגיע לאיצטדיון. עשינו את אותה הדרך בה צעדנו יום קודם לכן עם צבא האוהדים. קשה לתאר את ההרגשה של המסלול הזה כאשר הוא ריק. הסתמיות שבו וחוסר המיוחדות שבו פשוט נעלמים כאשר האוהדים צועדים ברחובות האפורים, והם כאילו צובעים את השכונה בצבעים עזים כאשר הם שם. אבל באותו הבוקר איש לא היה שם. כמו בסרט של פליני, רק מטאטא רחובות אחד בודד ניצב ברחבת החנייה הגדולה, ותכנן לפרטי פרטים איך הוא מצליח להשתלט על כל הליכלוך שהשאירו האוהדים מהמשחק של אתמול. נכנסנו למסעדת המועדון הצמודה לאיצטדיון. היתה לנו חצי שעה לשרוף עד שחנות המזכרות נפתחה. התיישבנו לשתות קפה חם. סביבנו היו עשרות פועלים מקומיים, שאכלו ארוחת בוקר אנגלית טיפוסית מלאת קלוריות של שומן חזיר. השעועית נשפכה שם בטונות, כמו גם תפוח האדמה המטוגנים והPies המבחילים שרק פועלי כביש או חוצבי מערות יכולים לאכול בבוקר. מסתבר שכל החברים מגודלי הגוף האלה, אוכלים כל בוקר את ארוחת הבוקר שלהם במסעדת הבית של מועדון הכדורגל Millwal. איזה כיף להם… כל קירות המסעדה היו מכוסים בטבלאות, תמונות, פוסטרים חדשים וישנים, תמונות של שחקנים ועוד גביעים שונים מעשרות שנים לאחור של מילוול. לאחר החוויה החברתית המוצלחת יותר והקולינרית פחות, בשעה תשע אפס אפס מצאנו את עצמנו בחנות המזכרות. את החנות איישו לא פחות ולא יותר משלשה פנסיונרים חביבים לבני שיער ומנוענעי פרקים שבסבלנות רבה עזרו לנו למצוא מה שיחפשנו. קנינו צעיפים, כובעים ושאר מזכרות בהם מככב Zampa, האריה החביב (כביכול) של מילוול.

 

פנינו החוצה לקראת משרדי הקבוצה ושיננו כחזרה אחרונה את הנאום הקצר שהכנו כדי להציג עצמנו להסביר את מעשינו כאן. כשניכנסו למשרדים קיבלה את פנינו מזכירת המועדון שלא כל כך הבינה את מה שהסברנו, אבל בחביבות וחיוניות אנגלית מנומסת, היא קראה למנהל הקבוצה Chief Executive, Andy Ambler, בכבודו ובעצמו שהיה כנראה פנוי (או שלא) לכמה דקות, והוא הואיל בטובו לרדת למטה, במדרגות מלאות שטחים ועיטורים על הקירות, לפגוש את האורחים הלא קרואים מישראל. הסברנו לאנדי באנגלית של 5 יחידות תיכון מה מעשינו במועדון, והוא הקשיב לכל הסברינו בחיוך והבנה. נראה שהוא דיי משועשע מהרעיון אבל קצת פגוע מהעובדה שהמועדון שהוא מייצג נראה בעינינו מועדון מהדרג הנמוך. לאחר שהקרח נשבר מעט, אנדי הסכים ללוות אותנו בנבכי המועדון. תבינו – זה דבר לא שיגרתי ששני אנשים זרים, מגיעים אליך למשרד ללא התראה, ומבקשים ממך להציג, באמצע יום העבודה שלך את מעשיך… בכל מקרה הוספנו עוד שורה במחברת שלנו: לעולם לא להגיע למועדון ללא התראה מוקדמת. אנדי הוביל אותנו לחדר ההלבשה של השחקנים. בהתרגשות רבה, כאילו ונמצאנו בקודש הקודשים של דת כלשהי, ראינו את התכניות הטקטיות המשחק תלויות מיותמות על קירות חדר ההלבשה מאתמול.

 

לאחר מכן, עברנו דרך השרוול החוצה לכר הדשא. כעת, ה Den התרומם מעלינו ולא מתחתינו – ריק מאדם, וכל עשרות אלפי המושבים בכחול ולבן שתקו שתיקה רועמת. פשוט עמדנו שם, ארבעתנו (שנינו, אנדי, ואיש התחזוקה של המגרש שגזם את הדשא), בקור מקפיא של מעלות בודדות מעל האפס והסתכלנו סביב על פלא ספורטיבי, רוחני ואדריכלי שנקרא איצטדיון כדורגל. לבסוף, כדי לשחרר את אנדי הסבלני ליום עבודה, הצטלמנו עימו כאשר אנו מעניקים לו את המגן.

 

בדרך מכר הדשא המדהים הזה בחזרה למימד האנושי, עברנו ליד תמונה שהייתה תלויה מול פקידת הקבלה בכניסה. כנראה שמרוב מאמץ למצוא את המילים באנגלית, לא שמנו לב לקיומה. הייתה זו תמונה ענקית ממוסגרת בה הונצחו חולצות המשחק של מעמד השיא של המועדון בכל הזמנים: גמר הגביע האגלי ב 2003 – בו הקבוצה פגשה את Manchester United אך הובסה 3:0. עמדנו משתאים ומתפעלים מהמונומנט ההיסטורי הזה, ובליבנו קיווינו שהמועדון הזה יזכה לעוד הופעות מוצלחות שכאלה…

גלריית תמונות

גלריית וידאו

תגיבו, מה ׳כפת לכם?

תגובות