את כל ילדותי העברתי דווקא קרוב מאוד למגרש של מרמורק. בית אמי היה ברחוב האמהות, ובית סבתי בז׳בוטינסקי. שניהם מרחק הליכה של צערים ספורים מהמגרש האדום. כשגדלתי, אף שיחקתי בקבוצת הנוער של מרמורק, תחת הדרכתו של אהוד עידן. אני זוכר שבתות בהן קירות הבית היו רועדים מהרעש שמגיע מהמגרש. כל התקפה או בודאי אחרי שער, סבי וסבתי היו כמעט עולים לבוידעם מהזעקות מחרישות האוזניים. וזה היה יפה…
שנים אח״כ, התחילה האהדה לשעריים. אני לא זוכר בדיוק מתי זה התחיל, ואיך ״עברתי את הכביש״, אבל משהו בשעריים, בהיסטוריה העשירה שלה, אולי אהדת הדוד שלי (שבתור ילד היה אוהד שרוף), אולי האמי מאמין המכביסטי העדיף מבחינתי על הפועל, השפיעו עלי, גרמו לי להתאהב במשהו חדש. לאהדה הצטרפו גם חברים קרובים ובתקופת שירותי הצבאי, האהדה היתה בשיאה. המשחקים המרתקים מול הפועל רמת גן, (הצ׳ילבה שלנו) בבית ובמכתש ז״ל היו חוויה בלתי נשכחת. נסענו לראות את שעריים בטייבה (וכמעט שלא חזרנו אחרי שער הניצון של קובי חסן בדקה ה-90), נסענו לדימונה וחזרנו עם אבנים על הגג, אפילו לאיכסל בחוץ הגענו, כאשר חברי הטוב יריב שותף להפקרת עמדת שמירה פסטורלית אי שם באחד בסיסי צה״ל. וכך צברנו זכרונות לכל החיים.
בשנים בהן הפכתי להיות אבא צעיר ולימים אבא פחות צעיר, הגעתי פחות למגרשים. עזבתי את העיר והקמתי את ביתי בפרדס חנה. המרחק גדל, אבל כל הזמן עקבתי מרחוק. העונות בהן שיחקה שעריים בליגה ב׳ היו ארוכות כנצח, ועשה לעיתים רושם שאין תקומה לאימפריה של פעם. במהלך השנים האחרונות, בהן חזרה הקבוצה לליגה א׳, גם אני חזרתי למגרשים. יותר מכל, הודות לחברי יריב, ששוב נדבק גם הוא בחיידק הכחול. כל מפגש שלנו במגרש בימי שישי או שלישי הפך להיות אירוע חברתי – כמו אז, כשהיינו חברים לספסל הלימודים באורט רחובות. במו עינינו ראינו את שעריים עולה ללאומית בתום עונה חלומית, ובכאב לב גדול, חוזרת לליגה א׳ שוב…
הרגעים בהם עמדנו שנינו, מחזיקים את בנינו הקטנים בתום משחק הבית האחרון בלאומית נגד הפועל ירושלים, היתה הרגע בו הבנתי שאני אוהד את הקבוצה הנכונה. דקות אחרי הבשורה מנצרת עלית שלמעשה הורידה אותנו, עמדנו שם, מחאנו כפיים ואמרנו תודה על החוויה הבלתי נשכחת. דמעות השחקנים, אבל יותר מכל מאות האנשים שעמדו שם איתנו, שהם אתם, הקהל של שעריים – הוא הדבר האמיתי והנכס הגדול של כולנו.
הדרך החדשה של שעריים היא מקור לגאווה עבורי. בחודשים האחרונים בהם החלטתי לתת יד בפרויקט הזה, הכרתי אנשים שכל כולם נתינה ורצון לעזור. יש באויר הרגשה שקם כאן משהו חדש בכדורגל הישראלי, משהו בריא, שקוף, עם בסיס רחב של אהבה משותפת לקבוצה. מאחל לכולנו לחזור למקום הטבעי שלנו בליגה השנייה (אולי הפעם בלי קיצורי דרך), אבל גם אם לא, תמיד נמשיך לתמוך ולעודד…