ילד נכנס למטבח עם כדורגל בידו, ופותח את המקרר. חברו הצמא ממתין לו ליד השולחן.
יש לך לימונדה?
לא, קח את זה (מוציא בקבוק חלב)
חלב? איכס.
אבל זה מה שאיאן ראש שותה.
איאן ראש?
כן, והוא אומר שאם לא תשתה מספיק חלב, כשתגדל תוכל לשחק רק באקרינגטון סטנלי.
אקרינגטון סטנלי? מי אלה?
בדיוק.
מעולם לא עשתה פרסומת טלוויזיה עם מסר קנטרני לכאורה, שירות כה חיובי לתדמית של מוצר.
לא, לא לחלב, אותו ניסתה מועצת החלב הבריטית לשווק בעזרת הפרסומת הנ"ל, אלא לאקרינגטון סטנלי, מועדון הכדורגל שהיה כביכול ללעג, למשל ולשנינה, אבל בעזרת החשיפה ההיא – הפרסומת הוקרנה במהלך שנות ה-80 – הפך בעצמו למותג ונשאר עמוק בתודעה הציבורית בבריטניה, הרבה יותר מהרבה קבוצות גדולות ומצליחות.
החל מהשבת החולפת אקרינגטון סטנלי כבר לא זקוקה לפרסומאים וליחצנים. היא עשתה את כל עבודת החשיפה בעצמה. ב-15 באפריל 2006 היא כתבה, יותר נכון שיכתבה, את ההיסטוריה שלה. ניצחון קטן של 0-1 בחוץ על ווקינג בליגת הקונפרנס החצי חובבנית באנגליה, מימש את מה שאקרינגטון חיכתה לו לא פחות מ-44 שנים: חזרה לליגה המקצוענית הרביעית.
מי שנפל במקרה על חגיגות ההעפלה במגרש אחרי הניצחון, ודאי סבר לתומו שהמונדיאל הקדים בחודשיים. 48 שעות לאחר מכן, במחזור חג הפסחא, הועתקה האקסטזה הביתה: אקרינגטון אירחה את סקרבורו, ניצחה 0-1, ו-3301 הצופים באיצטדיון המקומי יצאו ממנו לעיר שלמה שחיכתה להם בידיים פרושות לרווחה – גאה, מקושטת, צוהלת. אבל האמת היא שאקרינגטון סטנלי הרוויחה את תווית הלוזרית האולטימטיבית שלה – זו שאיאן ראש, כוכב וויילס וליברפול הדביק לה בפרסומת החלבית ההיא – ביושר, כלומר בחוסר כושר. המועדון קם ב-1921 בעיירה אקרינגטון באיזור לנקשייר בצפון מערב אנגליה (70,000 תושבים באקרינגטון רבתי, הסמוכה לברנלי ובלקבורן ולא רחוקה גם מליברפול ומנצ'סטר).
וסטנלי על שום מה? אפילו בעיר עצמה הדיעות חלוקות בין הטוענים ששם המשפחה של המועדון הוצמד לו בגלל שמייסדיו המקוריים (1888) התגוררו ברחוב סטנלי, לבין אלו המשוכנעים שהסיבה היא הלוקאל – פאב סטנלי ארמס בו לגמו האבות המיתולוגיים בקביעות לחיי הקבוצה. אבל על דבר אחד אין כל מחלוקת: ב-1962 ניצב מועדון אקרינגטון סטנלי בפני שוקת שבורה. למעשה, אקרינגטון לא יכלה מעולם לעמוד בקצב של שכנותיה האמידות, בלקבורן, ברנלי ופרסטון. אחרי מלחמת העולם השניה היא נאבקה כמעט מדי עונה בתהומות התחתית, ו-1953 היתה שנה רעה במיוחד: מקום אחרון בליגה המקצוענית האחרונה שאיש כבר לא התרגש ממנו אחרי שחודשים ספורים קודם לכן נרצח מגן הקבוצה בידי בעל נבגד אחוז אמוק. אבל לא התשוקה כי אם הממון הוא שחרץ את גזר דין המוות על המועדון כולו. חובות של 63 אלף לירות שטרלינג (אוי, כמה שהסכום הזה נשמע מגוחך כיום) למס הכנסה, ביטוח לאומי, פרסטון ובלקבורן, נחו כמו אבן ריחיים על צוואר הקבוצה. עוד לפני תום העונה הודיעה אקרינגטון לוועדת הליגה הרביעית על פשיטת רגל. היא ויתרה על מקומה בליגה, ואחרי ניסיון כושל להשתקם בליגה החובבנית, התפרקה ונסגרה.
אקרינגטון סטנלי נכנסה איפוא להיסטוריה כקבוצה המקצוענית הראשונה בתולדות אנגליה שהחזירה את כרטיס החבר והמפתחות להנהלת הליגה, ואת נשמתה לבורא. וכאן, כמובן, אחרי השקיעה, התחיל הקאמבק. סיפור ההתנערות והקימה של עוף החול, הפעם מאשפתות לעושר, נפרש על פני שני דורות. אקרינגטון הוקמה מחדש ב-1968 על ידי אנשי עסקים מקומיים ושפויים ובילתה שנים רבות ואלמוניות בליגות החובבניות הנמוכות. התפנית חלה לפני 11 שנים בלבד. ב-1995 קנה אריק וולי, ביזנסמן מקומי ומי ששיחק בקבוצת המילואים של המועדון בתקופת הגסיסה ההיא, את אקרינגטון סטנלי פוטבול קלאב תמורת 80 אלף ליש"ט (עוד מחיר שמאשר לכם הפוגה קומית). החלומות של וולי על החזרה זריזה של עטרה ליושנה התבררו בתחילה כלא יותר מאשליות. אקרינגטון צנחה ב-1999 עד ליוניבונד ליג, למעשה ליגה ח' – הליגה השמינית באנגליה, ארבע מדרגות מגן עדן. אבל אז קרו שני דברים: וולי מינה את ג'ון קולמן למנג'ר, וסקאוט אנגלי גילה את החלוץ ברט אורמרוד בין גבעולי הדשא של האינטרלינק אקספרס סטדיום, ביתה של אקרינגטון. קולמן חתום על ההצלחה המקצועית. בשבע השנים הכה טובות שלו במועדון, הוא הביא את סטנלי עד הלום. אורמרוד אחראי לתזרים המזומנים. בלקפול קנתה אותו אמנם רק ב-50 אלף פאונד, אבל עם סעיף המעניק לסטנלי נתח רציני מכל מכירה עתידית. ב-2001 שילמה סאותהמפטון, אז בפרמיירליג, 1.75 מיליון ליש"ט עבור אורמרוד (שהיום, אגב, משחק בפרסטון בליגת המשנה וזה עתה העפיל עימה לפלייאוף על העליה לפרמיירליג). זו היתה התפנית הפיננסית החיובית בעלילה המפותלת של אקרינגטון, שגזרה את הקופון ורצה לספר לליגה.
תוך שלוש עונות היא דילגה לקונפרנס, ואחרי שלוש נוספות השלימה השבוע את הסיבוב המלא. "רק לפני שבע שנים הדרדרנו ליוניבונד ליג, בעוד ווימבלדון היתה בפרמיירליג. בעונה הבאה אנחנו עשויים לפגוש זו את זו. זה נותן פרספקטיבה של ההישג, אבל זה עדיין לא ייאמן", אומר המנג'ר קולמן. בעל הבית וולי מחזיר אותנו לפרופורציות וגם לפרסומת ההיא, שלטעמו "היתה אדירה עבורנו. גם בימים שהפכנו לבדיחה, היא שימרה את השם שלנו חי בכל העולם וגרמה לכך שאקרינגטןן סטנלי יישאר לנצח שם מיוחד במינו".
אז מה נשאר? אולי להרים כוסית (חלב?) לחיי מקום אחד על הפלאנטה שבו לא יבכו אף פעם על חלב שנשפך. להפך.