הוא לא מוצא ענין בקבוצות צמרת, לא בארץ ולא בחו"ל, אבל אקזטר סיטי, פלימות' ארגייל, טורקיי יונייטד, ויאוביל טאון עושות לו את זה. זה לא הכדורגל, מסביר פרי, "זו התרבות העוטפת את הקבוצה".
את קירות חדר העבודה שבביתו, בכרכור, מקשטים זה לצד זה לוח גדול ובו סמליהן של מילוול, אקרינגטון, אי.אף.סי ווימבלדון, בת' סיטי, אקזטר סיטי, פלימות' ארגייל, טורקיי יונייטד, ויאוביל טאון, יורק סיטי, הארטליפול, הארוגייט, קרלייל ונורת'האמפטון. כולן קבוצות כדורגל שבמועדוניהן ביקר, לצד דגלוני המועדונים ומפת אנגליה ועליה מסומנים הערים הקטנות אליהן מכוונת אהדתו ותוכניותיו לעתיד "כאן מונחים הכובעים", אומר פרי בטון גאה, כשהוא מלווה את מבטי המשתאה לנוכח התצוגות שעל הקירות. הוא פותח בפני את הארון שבחדר, מצביע על שתי שורות של צעיפים צבעוניים המקופלים בסדר מופתי, האחד על השני בשלל צבעי הקבוצות, "וכאן תלויות החולצות" הוא שולף מארון התליה כ-20 חולצות צבעוניות, שעל הצד השמאלי של כל אחת מהן, בנקודה בה הבד יגע במיקומו של הלב, אפשר לזהות את סמל הקבוצה, "זו של מילוול, וזו של ויאוביל טאון, וזו… "הוא אומר גאה כמו נער צעיר שניתנה לו הזדמנות להשוויץ בפני כל את התחביב הכל כך מיוחד לו.
כי פרי, גבר צעיר, נשוי ללאה ואבא לשלי בת 8 וברק בן 5, מעצב גרפי לפרנסתו, מקדיש את הזמן שנותר לו בין לבין לטיפוח אהבתו לקבוצות כדורגל אנגליות. עד כאן אין כל ייחוד, שכן כל אוהד כדורגל מפנטז כי ביום מן הימים כוכב הקבוצה הישראלית שלו ילבש את מדי צ'לסי, מנצ'סטר יונייטד או ארסנל, אלא שאצל פרי אפילו קבוצות ברמת לידס וסאוטהמפטון לא אליהן הוא מכוון. אלה כבודן במקומו מונח, כי פרי וחבריו שומרים את אהבתם/אהדתם לקבוצות כדורגל אנגליות מהליגה השלישית-רביעית ומטה. קבוצות שרוב אוהדי הכדורגל לא שמעו את שמען, לא מכירים את העיר, ואפילו אינם מכירים את שמן.
מה רע בצ'לסי? ליוורפול?
לא רע, אבל אליי הן לא מצליחות לדבר. בקבוצות היותר מוכרות/מפורסמות מעורבים אנשי עסקים, שממש כמו בארץ, אי אפשר לדעת מה בדיוק עומד מאחורי כוונותיהם המוצהרות. דבר אחד ברור: יש שם הרבה כסף, הרבה פרסום הרבה כוונות לנצח בכל מחיר… זה עסק לכל דבר וענין. וכשאלה המטרות מתלווה לזה גם תחושת ניכור, זרות… לעומת זה כשמדובר בקבוצות מהליגות הנמוכות – אצלן מתפתחת תרבות של כדורגל.
מה זה תרבות של כדורגל?
מה שמאפיין את הקבוצות האלה זה דווקא העממיות שלהן, תחושת המשפחתיות שבין השחקנים והאוהדים, השייכות לקהילה של הקבוצה. רוב השחקנים הם שחקני בית, המשחקים בשביל העיר, הסמל, טיפוח תחושת גאווה מקומית, ולכן הענקנו לפרוייקט הסיורים שאנחנו מארגנים את השם: "פרוייקט סינדרלה", כלומר קבוצות שוליות וזניחות, מליגה שלישית ומטה שמצליחות לעשות לנו את זה.
לתחושת אהדה הזו נותן פרי מקום מעשי פעם-פעמיים בשנה, ע"י ארגון נסיעה לאנגליה, לצפיה במשחקי הכדורגל של קבוצות אחדות, וביקור במועדון הקבוצתי. באנגליה לכל עיירה יש קבוצת כדורגל. "הבריטים מאד אוהבים טקסיות. אנחנו מתאמים את הביקור מראש, מעניקים להם מגן הוקרה עליו כתוב: ״אנחנו אשי הסינדרלה. אנחנו אוהבים את הכדורגל העממי, המקומי, החופשי מכוכבים נוצצים וכסף גדול. אנחנו מונעים מכוחם הבלתי נדלה של יופיה ותרבותה של אנגליה, והמורשת המופלאה של מולדת הכדורגל ״ההתיחסות המכבדת טליהם פותחת את לבבותיהם של מנהלי המועדון, ואנחנו זוכים מהם ליחב מכבד. אנשי הסגל מכבדים את נוכחותינו במקום, שמחים לעשות לנו סיור בחדרי החדרים של המועדון, להציג אותנו בהפסקה, בפני האוהדים, כ"our friend from Israel", לספר לנו על השחקנים, על הפעילויות במועדון, על הקשר עם האוהדים, אנחנו הולכים עם האוהדים אל הבר המקומי, שותים איתם בירה… יש לנו הרגשה שאנחנו עושים משהו טוב למועדון.
הקשר של פרי לכדורגל מתחיל עוד כילד שגדל ברחובות, על גבול שתי השכונות מרמורק ושעריים, ופיתח אהדה לשתי קבוצות אלה. כשהיה בן 12 קיבל מהוריו משחק כדורגל אלקטרוני שבו לכל שחקן היה שם וכל שנותר לי היה לזהות את הקבוצות ולשחק. "חברי הטוב, אורן וילנר ואני אהבנו מאד לשחק במשחק. הוא לצורך המשחק אימץ לעצמו את קבוצת מקלספילד ואני את יאובילטאון (בחרנו בכוונה קבוצות שוליות כדי שיהיה לנו לאן לעלות). נהגנו להיפגש כמעט מידי יום ולשחק…" המרחק מישראל לא הרתיע את שני בני העשרה הצעירים. ככל שחלף הזמן הם למדו להכיר את הקבוצות, התחילו לעקוב אחרי מיקומן בליגה, אחרי המשחקים, התוודעו לשחקנים, והיו לאוהדים נאמנים של שתי הקבוצות, בישראל. "באחת ההזדמנויות נשבענו לעצמנו שיום יבוא וניסע לראות משחק שלהן במציאות, לבקר במועדון, ובכלל…
17 שנים עברו מאותה התחייבות של הנערים. פרי ואורן הקימו נישאו ללאה וליאת, הקימו משפחות, וליום הולדתם ה-30 החליטו נשותיהם החלטה משותפת להעניק לבעלים כרטיס טיסה לכל מקום שיבחרו לטייל בו בעולם. "אורן ואני הסתכלנו אחד על השני, ובלי להוציא מילה מהפה היה לנו ברור לאן אנחנו טסים. לא הפריע לנו שזו היתה עונה חורפית קרה, רצינו לממש את ההבטחה שהבטחנו לעצמנו בגיל 13," מספר פרי.
בשנת 2010 הם יצאו לראשונה במטרה לבקר בשני המועדונים שכל כך הרבה שנים אהדו ממרחק. "פעם ראשונה נתקלנו בתרבות של כדורגל. ראינו אנשים נורמטיביים הבוחרים באופן מודע, באמצע השבוע, לפנות לעצמם זמן איכות עם הקבוצה והאוהדים שלהם, ויחד יוצרים קהילה שכל עולמה סובב סביב הכדורגל והמועדון. הם מגיעים אבא ובן, סבא ונכד, מתקבצים משפחות משפחות ונוסעים מאות ק"מ כדי לראות משחק. מאות אלפי אוהדים מגיעים 3-4 שעות לפני המשחק, מתכנסים בפאב המקומי, אוכלים משהו, שותים בירה ושרים שירי עידוד לקבוצה שלהם. מנוי עובר שם בירושה, סיפרו לי המקומיים. זו חוויה תרבותית מיוחדת במינה.
מה הרשים אתכם בביקור הראשון?
בכל ביקור אנחנו משתדלים לבקר במספר מועדונים. בביקור זה נסענו גם למועדון הכדורגל של מילוול, אחת מקבוצות הכדורגל הידועות יותר באי הבריטי, יותר בגלל ההתנהגות הקיצונית של אוהדיה, ופחות בגלל הישגיה על כר הדשא. ירדנו בתחנת הרכבת והתחלנו לצעוד עם האוהדים לכיוון האצטדיון. המון אוהדים, כמו נהר ג'ינס כחול בין סימטאות בתים אפורים המשמיע מילמולים בבריטית כבדה. הרגשנו שאנחנו הולכים ומתקרבים לשדה קרב. הגענו למגרש החנייה שהיה מלא עד אפס מקום במוכרי מזכרות ומכוניות, התקרבנו לקופות שהתנהלו בסדר מופתי. הפרשים על סוסיהם וניידות משטרה סיירו בשטח. מיהרנו לקבל את הכרטיסים ונכנסנו לאיצטדיון. במהלך המשחק תרו עינינו רוב הזמן, אחרי הכדור שבילה את מרבית זמנו באויר. תוך כדי התבוננות מסיבנו גילינו שמאחורי כל כיסא ישנה מדבקה שבה כתוב מספר טלפון של המשטרה המקומית, דרכו ניתן לסמס ולהלשין על האדם שיושב מלפניך אם זה מתפרע או מקלל – זאת באנונימיות ודיסקרטיות. כך ראינו כמה חוליגנים נשלפים באמצע המשחק, ע"י שוטרים, מבלי לדעת מי המלשין. אחלה רעיון! במחצית, ירדנו מהיציע ונקלענו לתור מסודר לקניית המבורגר ושני בקבוקי בירה בבקבוק פלסטיק המיוחד למגרשי כדורגל. אגב, כל אזור האוכל, היה מלא במסכי טלויזיה קטנים ששידרו בשידור חי את המשחק שלנו, וגם שידורים ישירים ופריצות משאר משחקי הליגה שהתקיימו באותו זמן. בסופו של יום עזבנו את האצטדיון ספוגים בהתרגשות מחווית הכדורגל הבריטי, במצב רוח מרומם. תפסנו משחק טוב, החמאנו לעצמנו, והגדרנו את החוויה כשוה כל פרוטה ומאמץ. בתקווה "ליפול" על משחק כמו זה בכל הביקורים הבאים.
אומרים שאמא וקבוצת כדורגל לא מחליפים, אצלם זה לא תופס…
האימרה הזו נכונה לגבי קבוצת שעריים ויאוביל טאון. אלה שתי קבוצות שאני מלווה מילדות, ולהן אין תחליף. באשר לקבוצות האחרות, כבר אמרתי שזו לא הקבוצה אלא התרבות. וזו שמדברת לאנשים שאוהבים כדורגל, שמסתקרנים ממנו, שרואים בו הרבה יותר ממשחק. כאלו שמתחברים למה שבילי שנקלי אמר פעם: ״אני מאוכזב מהאנשים שאומרים שכדורגל הוא עניין של חיים ומוות. אני מבטיח לכם שהוא הרבה מעבר לזה״.
חווית הכדורגל האנגלי כל כך השפיעה על פרי שהוא חשב לעצמו "בעצם אם לי יש חוויה כל כך טובה, למה שלא אשתף בה "משוגעים" לכדורגל כמוני? מאז הקים פרי את "פרוייקט אנשי הסינדרלה". מידי שנה הוא מארגן קבוצות קטנות של חברים המבקשים לחוות כדורגל אמיתי, ויחד הם יוצאים אל החוויה הבריטית. "בביקור הראשון היינו שני אנשים, והשנה אנחנו כבר מונים שישה חולי כדורגל כמונו. אנחנו חוזרים עמוסים בחוויות, סיפורים צילומים ומזכרות נדירות – אנחנו ממשיכים למועדון הבא בתקווה לבקר בכמה שיותר מועדונים עד שנהיה קשישים ועייפים.״