קיראו כאן על ביקור במועדון וויטבי טאון Whitby Town , מהליגה השביעית באנגליה, במשחק מרתק נגד Matlock Town שהתקיים ב Turnbull Ground, וויטבי.

	.VS
1		1

איפה זה:

כרטיס ביקור

תאריך הביקור רביעי, 18.3.15, 19:45
שם הקבוצה Whitby Town FC
כינוי The Seasiders
תאריך הקמה 1880 (בשם: Streaneshalch FC)
איצטדיון Turnbull Ground, Whitby, תכולה: 3,500, מתוכם: 2,000 בישיבה
ליגה ומיקום (ביום הביקור) Northern Premier League Premier Division (ליגה שביעית) מקום 16/24
אתר רשמי | ערך בויקיפדיה 

הביקור שלנו

הביקור במועדון וויטבי טאון Whitby Town FC, הממוקם בחבל ארץ נידח בכל קנה מידה. אבל אחחח… איזה מקום זה… מהנידחות שבפינות הממלכה האנגלית, שוכנת בקצה קצהו של עמק הביצות של צפון יורק (North York Moors). עיירת חוף נהדרת, קסומה ומיוחדת בשם וויטבי. את שכיית החמדה הזו מייצגת קבוצה מכובדת שרצה דיי חזק בליגה השביעית – הישג מכובד לכל הדעות.
מספיק ולו רק לנהוג בדרכים המובילות לעיירה הזו, ששוכנת על קו חוף ציורי לים הצפוני כדי להבין את ההישג הספורטיבי הגדול, כי אחרי שעות של נסיעה דרך ערפל כבד שלא ניסוג ממגבי הרכב, ביצות שחורות אינסופיות ושיממון דכאוני שנמשך כמעט לנצח – שוכנת לה שכיית חמדה אמיתית שבהחלט מגיע לה כזה הישג!
הגענו לאיזור צפון ערבות יורק בשעות הצהריים המוקדמות. תכניותנו לאכול במסעדה המפורסמת Mayfarer Bistro שממוקמת על קו החוף של כפר הדייגים הקטן Robin Hood’s Bay נגוזו כאשר נתקלנו בשלט ״סגור״ על דלתותיה. לאחר טיול בסמטאות הכמעט בלתי אפשריות של הכפר הקטן, שהיו תלולות, יפות נקיות וקסומות בדיוק באותה מידה, ירדנו לקו החוף הבתולי והציורי, מרוצף האבנים השחורות, האצות והצדפים המיוחדים לים הצפוני. היום הסגרירי והשמיים הקודרים צבעו את הים בשחור מאיים שהוסיף ניחוח של הרפתקנות יתרה לחוויה הנדירה. צווחות שחפים וזוגות משועממים רבים עם זוג של כלבים (כן, כבר לא מודרני להסתובב עם כלב אחד בלבד היום) היוו את התפאורה הסוריאליסטית במופע שלא רצינו שייגמר לעולם.

 

אך בסופו של דבר, הרעב הוא זה שהכריע אותנו. מכיוון שלא מצאנו שום דבר שווה לאכול בכפר הדייגים הקטן מלבד גלידה שכבר ראתה ימים טובים יותר, יצאנו לכיוון וויטבי. לאחר נסיעה של רבע שעה בכביש הצמוד לחוף הצפון מזרחי של הממלכה, הגענו לוויטבי. בוויטבי אין רגע של שקט מצווחות השחפים, מה שעושה אותה קסומה במיוחד. העיירה הזו בת 15,000 תושביה, מכילה מרינה, נמל, גשר גדול ומפורסם, טירה גדולה על הר, והיא בנויה על מדרונות סלעיים עובדה שמחלקת את העיר לשניים – החלק התחתון שבאזור הנמל – שהוא העיר העתיקה, והאזור התיירותי והשוקק חיים יותר, ואזור המגורים השקט הנמצא גבוה יותר. לאחר שיטוט בסמטאות העיר, בחנויות הקטנות, והפאבים הרבים הקיימים בה, שמנו פעמינו לביקור בנמל. את העיר חוצה נהר ה Esk האפרורי, אותו חוצה גשר וויטבי המאפשר מעבר כלי רכב והולכי רגל, וגם את מעברן של סירות דיג רבות, קטנות וגדולות שמהוות את כלי התחבורה הנפוץ בוויטבי לפחות באותו פרק זמן שאנחנו ביקרנו בה.
לאחר ארוחה טעימה באחת ממסעדות הנמל, פנינו לחדרנו הקט במלוננו הצנוע והמפנק – Resolution שהיה ממוקם מצויין במרכז העיר.

 

ככל שהתקרבה שעת המשחק יותר ויותר הערכנו את השחקנים שעומדים לשחק הערב, כי הטמפרטורות הלכו וצנחו. ועם חלוף הזמן יותר ויותר הערכנו גם את הקהל בן כמה העשרות שודאי יפקוד את הטריבונות הקפואות במקום את המיטה החמה, ויותר ויותר הערכנו את עצמנו שויתרנו על משחק רבע גמר ליגת האלופות בין ברצלונה למנצ׳סטר סיטי בפאב חמים, ואת בחירתנו בוויטבי כהצגת הכדורגל הטובה בעולם באותו ערב. כששעת הביקור הגיעה, יצאנו את חדרנו החמים במלון, והתחלנו לצעוד את עשרים הדקות שהפרידו בינינו למשחק הכדורגל של אותו הערב. הקור היה מקפיא, אך ההתלהבות שבלב חיממה אותנו. האיצטדיון של וויטבי ממוקם בתוך שכונת מגורים בחלק הגבוה של העיר, שבתיו משקיפים על העיר ועל הים. אורות הזרקורים ניראו למרחוק בערב הלח, ואלומות האור הלבן חתכו את שמי הערב הכבדים והשחורים.

מגרש אספלט משובץ בכמה מכוניות קיבל את פנינו שם ב Turnbull Ground, מגרשה הביתי של וויטבי, ומיד אחריו גם שלטי הברוכים הבאים למועדון הכדורגל, עם מודעות התוכן המשתנה שבישרו על המשחק הלגמרי לא חשוב של הערב. עשרות אנשים היו שם בחוץ. אנחנו חיפשנו אדם שניראה לנו מספיק פיכח כדי להאמין לנו שאשכרה הגענו לראות את המשחק הזה – ועוד מאיפה באנו…

פגשנו את Andrew Spenceley, עזרו של יו״ר המועדון. שחיכה לבואנו. אנדרו היה עסוק מאוד לפני המשחק, והיה חייב לעשות דברים שעוזרי מנכ״לים של מועדוני כדורגל עושים לפני משחק, אבל בכל זאת ליווה אותנו לסיור רגלי מסביב לאיצטדיון, ככל הסיבוב מלווה בהסברים על עבר המועדון ושיחה מתעניינת מאוד על מעשינו ועל הפרוייקט שלנו. אנדרו סיפר שמלבד מספר מצומצם של שחקנים, אף נושא משרה במועדון לא מקבל משכורת. לא הוא, ולא היו״ר, Graham Manser, איתו תיאמנו את הביקור. לכולם עבודה נוספת, וכולם כולם עושים את מה שהם עושים בכיף גדול ובאהבה לקהילה ולמשחק.

אז עושים בכיף, אבל מה עם ההכנסות? ואז… בעודנו צועדים, ביציע המזרחי נתקלנו באנטנת סלולר ענקית, שללא בושה, וללא כל פחד הותקנה בלב היציע ממש. אנדרו הצביע עליה בחיוך מתנצל, אבל הבנו את המשמעויות הכלכליות האדירות שיש למוניומנט המסרטן הזה, וסלחנו. אבל רק קצת. את ההסברים על סגל השחקנים, ועל ימי האימון, ביקשנו מאנדרו לפרט תוך כדי נסיגה לאיזור שהקרינה בו סבירה, ואת הסיבוב השלמנו בחנות המזכרות. ואיזו חנות מזכרות זו הייתה…

 

דיויד, שמנהל את החנות בהתנדבות מזה שנים בצוותא עם אישתו, ניראה כמו שילוב של גנדלף, ויורד ים למוד קרבות: שיער לבן ארוך עטף את פניו, והפך לזקן שהתנפץ בפראות על דש חולצתו. משקפיים היו מונחות על אפו אי שם גבוה גבוה על ראשו. הוא דיבר במבטא אנגלי בלתי אפשרי, וזז בקלילות בין ערימות החולצות הסיכות ושאר המזכרות והדגלים שהיו למכביר בחנות. אבל יותר מכל, האיש היה נחמד וחם. סיפרנו לו על המסע שלנו הוא שתה את סיפורינו בשלוק אחד. תוך כדי שיחה הוא רץ להראות לנו את חולצת מכבי חיפה שלטענתו היתה לו אי שם בין מאות החולצות הלא-קשורות-לכלום שניתן היה לקנות בחנות. החלטנו להעניק את פלאק הסינדרלה שם, מול דיויד, אישתו ואנדרו. כשמספר אנשים מזדמנים והזויים ברמות אחרות חוזים בפיסגה הזו. הצטלמנו על רקע דגל ישראל, שהיה תלוי שם יחד עם דגל יוון, תאילנד ועוד דגלים שהיה בהם כחול. החבר׳ה שם פשוט ידעו מה קונה אותנו…

 

לפני הפרידה מהנהלת חנות המזכרות, והפרידה מכמה עשרות ליש״טים, בהם המועדון יכול לקנות ללא ספק את החלוץ הטוב בליגה, השתתפנו בהגרלה נחמדה, בה שלפנו מאגר של 90 פתקים, פתק אחד, עליו רשומה דקת משחק. המשחק היה שאם וויטבי היו מבקיעים שער באותה הדקה בדיוק, בעל הכרטיס היה זוכה בכל הקופה. קנינו שניים. שיהיה.

לאחר מכן, עקבנו אחרי אנדרו ללאונג׳ של המועדון, שם הוא אירח אותנו בכוס בירה קרה, שנלגמה בעמידה לצידי הבאר כמיטב המסורת. קירות החדר היו מלאי תמונות מהעבר הדיי מרשים (מסתבר) של המועדון, שגולת הכותרת בין הישיגיו הוא הזכייה ב-FA VASE לא מזמן בשנת 1997. יורדי הים של וויטבי התארחו בוומבלי ז״ל והביאו הביתה את ההישג הספורטיבי הכי גדול באיזור החיוג של החור הזה. הלאונג׳ החל להתמלא בעשרות פרצופים של שחקני ברידג׳ אנונימיים שלבשו כחול – אנדרו סינן מתחת לשפם קצף הבירה שלו שאלו אוהדי מאטלוק, היריבה של הערב. אנחנו צפינו בהשתאות בחבורת הפנסיונרים הזו שעשו חתיכת דרך של שעתיים וחצי נסיעה לפחות בקור המקפיא הזה, במקום לשבת בבית ולראות ברצלונה – מנצ׳סטר סיטי ברבע גמר האלופות, והערצנו כל אחד ואחת מהם.
לחדר נכנס בסערה יו״ר המועדון, מר Graham Manser הנכבד, רואה חשבון במקצועו (כי גם הוא צריך להפרנס, כן?), איתו דיברנו מספר שבועות לפני הביקור. הוא זרז אותנו לעלות ליצוע, כי המשחק עמד להתחיל, וכידוע באנגליה, בלי קהל אין משחק…

 

עלינו ליציע. המשחק החל.
משחק המחזור ה -34 של וויטבי וה-36 של מאטלוק טאון, הפגיש את שתי הנמושות הממוקמות במקומות ה-16 וה-15 בהתאמה, בקרב שלא קובע כלום אי שם בליגה השביעית הלא היא ה- Northern Premier. הגיבורים של וויטבי שיחקו בכחול לבן סמפדוריה סטייל (עוד נדבר על זה בהמשך), ומאטלוק זרקו בבחירת המדים ושמו עליהם משהו צהוב חסר ייחודיות. מה שכן מעניין במאטלוק היא העובדה שהלוגו שלהם נראה כאילו וצייר אותו הנכד של היו״ר שלהם, וזה יפה.

 

ואכן לא קרה כלום במשך 90 דקות שלמות. טוב, נו, האורחים בצהוב כבשו בדקה ה-25 מרגליו של Mcdonagh את שער היתרון, ועשה רושם שבאותו רגע ממש נגמר המשחק, כי איך ש״יורדי הים״ (והכינוי של וויטבי) שיחקו, לא היה להם סיכוי, מה עוד שבדקה ה-60 נישארו הדייגים בעשרה שחקנים בינוניים וסבירים.
אבל!
בדקה ה-90 ומי יודע כמה, כשכבר כל ה 139 אנשים שהיו הקהל באותו אירוע כבר קיפלו את שמיכות הפוך שעטפו אותם ובאו ללכת, (כמו שאומרים), כבשו האורחים שער נוסף, שנפסל. מעשה הפסילה בגין נבדל היה מוצדק לגמרי – שחקן צהוב עבר את השוער, וכאשר הוא ושחקן נוסף נמצאים על קו השער, מסר לחברו קדימה – שזה איך אומרים – האמא של האופסייד. איזה טמבל, כי בהתקפה שלאחר מכן, וויטבי השוו בשער דמיוני, שהיווה למעשה את הבעיטה הראשונה של הכחולים למסגרת בשעה וחצי האחרונות.
טעות אחר טעות בהגנה של מאטלוק איפשרו להם את הפיאסקו הזה, שהסב לנו אושר רב ושמחה גדולה ואמיתית בלב.

בהרגשת נצחון של מינימום זכייה בליגת האלופות, אמרנו יפה תודה לאנשים המקסימים בוויטבי, ונפרדנו מהם לשלום ולהתראות בתקווה.

גלריית תמונות

 

גלריית וידאו

תגיבו, מה ׳כפת לכם?

תגובות